מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות (1947, 1949) נקראת גם מלחמת תש"ח או מלחמת 1948. הערבים כינו אותה "הנכבה" (האסון). היא החלה ב‑30 בנובמבר 1947, אחרי החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה.

במהלך המנדט הבריטי (1922, 1948) גדל היישוב היהודי בארץ. לאחר מלחמת העולם השנייה התגבר הלחץ על בריטניה. באחרית המנדט קיבלה האו"ם החלטה לחלק את הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית. הערבים דחו את התוכנית והתנגדו לעלייה היהודית.

השלב הראשון (1947, מאי 1948) היה מרובה עימותים מקומיים בין כוחות יהודיים וערביים, כשהבריטים עוד נוכחים. זהו לעיתים "מלחמת האזרחים" או "המלחמה הבלתי סדירה". מהראשון באפריל 1948 עברו כוחות היישוב למתקפה לפי "תוכנית ד'" (תוכנית לכיבוש והחזקה של שטחים שיועדו למדינה היהודית ולגושים יהודיים).
ב‑14 במאי 1948 הוכרזה מדינת ישראל. למחרת פלשו צבאות סדירים של מצרים, סוריה, עיראק וירדן. השלב השני של המלחמה כלל מערכה נגד צבאות אלה ולעיתים הפוגות שמסייעות לארגון הכוחות.

כוח המגן העברי כלל את ההגנה (הארגון המרכזי), הפלמ"ח (יחידות קרב מומחיות), ויחידות מצומצמות של אצ"ל ולח"י (ארגוני מחתרת). ב‑26 במאי 1948 הוקם צה"ל, צבא הגנה לישראל, שבו התמזגו רוב הארגונים.
הצד הערבי כלל לוחמים מקומיים, את "צבא ההצלה" (מתנדבים ערביים), וצבאות סדירים ממדינות ערב, כשהלגיון הירדני נודע כאחד המיומנים ביותר.

בהתחלה ליישוב היה מעט נשק כבד ותותחים, ורוב הנשק היה קל. נשק הגיע בדרכים מיוחדות, כולל רכישות וצ'נוות מזרמים זרים (לדוגמה מצ'כוסלובקיה). במלחמה גם יוצרו נשק ואמצעים ממקורות מקומיים.

תוכנית ד' הובילה למבצעים כמו מבצע נחשון (פריצת הדרך לירושלים), מבצע דני (כיבוש לוד ורמלה), מבצע יואב ומבצע חירם (לכבוש את הנגב והגליל). אלה שינו את מפת השליטה והשפיעו על תוצאות המלחמה.

היו שתי הפוגות מרכזיות. בהפוגה הראשונה (יוני‑יולי 1948) אירעה פרשת אלטלנה: אוניית נשק של הארגון האצ"ל עוררה מחלוקת עם הממשלה. בסופה פורקו יחידות האצ"ל והלוחמים הונחו להתלכד תחת צה"ל.

בסוף הלחימה ישראל הייתה גדולה יותר מהשטח שהוקצה לה בהחלטת האו"ם. ירושלים חולקה: המערב בידי ישראל, המזרח בידי ירדן. חלקים של יהודה‑שומרון נשארו בירדן, ועזה תחת מצרים. ב‑1949 נחתמו הסכמי שביתת נשק עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה, שקבעו קווי הפסקת אש (קו הירוק).

במלחמה נהרגו כ‑6,000 יהודים, כולל אזרחים. לשני הצדדים היו אבדות נוספות. מאות אלפי ערבים עזבו או נגירו מבתיהם והפכו לפליטים; הערבים כינו זאת "הנכבה". גם יהודים מהעולם הערבי ברחו או גורשו, והרבה הגיעו לישראל לאחר המלחמה.

המלחמה ייצרה מדינה יהודית עצמאית, אך גם בעיות לא פתורות: שאלות על הפליטים הערבים, גבולות סופיים וסטטוס ירושלים נותרו במרכז המתח באזור. ישראל ביססה מוסדות מדינה וצבא, ואלפי עולים הגיעו בשנים שאחרי המלחמה.

מפקדי צה"ל וההגנה במלחמה כללו את יעקב דורי (רמטכ"ל), יגאל ידין (רמטכ"ל בפועל), יגאל אלון, משה דיין, יצחק רבין ודוד בן‑גוריון כראש הממשלה ושר הביטחון. שמות אלה קשורים בהחלטות ובמבצעים המרכזיים.

ההערכות לגבי ההישגים וההחמצות במלחמה נחקרות ומעוררות מחלוקות עד היום. יש מי שמדגיש את הניצחון והקמת המדינה; אחרים שמים דגש על השלכות אנושיות ומחיר מדיני.

מלחמת העצמאות קרתה ב‑1947, 1949. הערבים קוראים לה "הנכבה". היא התחילה אחרי החלטת האו"ם לחלק את הארץ ב‑1947.

לפני המלחמה היו בארץ יהודים וערבים. בריטניה שלטה כאן זמן רב. אחרי מלחמת העולם השנייה החל הוויכוח מי יקבל חלק מהארץ.

ב‑30 בנובמבר 1947 פרצו עימותים בין ערבים ליהודים. ב‑14 במאי 1948 הוכרזה מדינת ישראל. למחרת צבאות של מדינות ערב נכנסו להילחם.

היה ארגון בשם ההגנה (הגנה = כוח הגנה). היו גם יחידות מיוחדות כמו הפלמ"ח (פלמ"ח = יחידות קרב מיוחדות). בסוף הוקם צבא אחד שנקרא צה"ל (צה"ל = צבא ההגנה לישראל).

בסוף 1949 נחתמו הסכמי שביתת נשק. ישראל היתה גדולה יותר מאשר תכנית החלוקה של האו"ם. ירושלים נחלקה לשני חלקים.

במלחמה רבים נפגעו. כ‑6,000 יהודים מתו. גם ערבים נהרגו ועזבו את בתיהם. הערבים כינו את האירועים "הנכבה", שזה אומר "האסון".

המלחמה הקימה מדינה ולעתים גם יצרה מחלוקות שקיימות עד היום. הרבה משפחות עברו שינוי גדול בעקבותיה.

מדינת ישראל, מלחמת 1948, הכרזת המדינה, צה"ל, פליטים (אנשים שעזבו את בתיהם), הנכבה.