מלחמת קוריאה

מלחמת קוריאה (1950, 1953) התנהלה בין שני חלקי חצי האי: קוריאה הצפונית, נתמכת על ידי סין וברית המועצות, וקוריאה הדרומית, שנתמכה על ידי מדינות האו"ם בהובלת ארצות הברית. זה היה העימות הראשון בין המעצמות במלחמה הקרה. המלחמה גבתה כ-2,500,000 קורבנות, רובם אזרחים. בסופה נותרה החלוקה בין צפון קומוניסטי (שיטת משטר שבה המדינה שולטת רבות בכלכלת המדינה) לדרום דמוקרטי, כשהגבול המקובל עבר בקו רוחב 38.

לאחר כניעת יפן ב־1945 שוחזרה עצמאות קוריאה. המערב וברית המועצות חילקו זמנית את חצי האי על פי קו רוחב 38. במקביל הוקמו שתי ממשלות נפרדות, ובשני הצדדים היו דיכויים והתערבויות פוליטיות. קים איל-סונג, מנהיג קוריאה הצפונית, שאף לאחד את המדינה תחת שלטונו. סטלין והרשויות הסובייטיות תמכו בו אך הוסיפו כי אם הפלישה תסתבך יידרש סיוע מסין. באפריל, מאי 1950 קים קיבל בסופו של דבר את תמיכת סטלין ומאו דזה-דונג בסין.

ב־25 ביוני 1950 פתחה קוריאה הצפונית במתקפה פתאומית עם תותחים וצבא מאומן. בתוך ימים נכבשה סיאול, והצבא הדרומי התמוטט. מועצת הביטחון של האו"ם הכריזה על תוקפנות והקימה כוח בינלאומי בראשות ארה"ב לשמור על קוריאה הדרומית. בתחילה נשלחו כוחות אמריקנים מועטים, שנלחמו להחזיק קו הגנה סביב הפורט המבוּצר פוסאן בדרום־מזרח.

גנרל דאגלס מקארתור הציע נחיתה אמפיבית באינצ'ון, מבצע מסוכן בגלל הגאות והשפל הגבוהים והסכנות הימיות. ב־15 בספטמבר 1950 הוצב מבצע הנחיתה בהצלחה. המתקפה פגעה בקווי האספקה של הצפון. תוך ימים נפלה סיאול לידיים מחדש וכוחות האו"ם יצאו צפונה מעבר לקו ה־38.

ראשית כוונת מדינות האו"ם הייתה להחזיר את המצב לקדמותו. אחרי אינצ'ון החל דיון על המשך ההתקדמות לצפון. מקארתור דרש לחסל לצמיתות את צבא קוריאה הצפונית. בארה"ב היה לחץ פוליטי לניצחון, וחלק מהדחיפה נעשה מטעמים פוליטיים.

כאשר כוחות האו"ם התקדמו לעבר נהר יאלו, סין נכנסה בפועל למלחמה בנובמבר 1950. סין שלחה מאות אלפי חיילים והקימה מתקפה רחבה. כוחות האו"ם נסוגו אחרי אבדות כבדות. מקארתור התעמת עם ממשל ארה"ב על מדיניות המלחמה, והודח באפריל 1951.

גנרל מת'יו רידג'וויי ייצב את החזית וכבש מחדש חלקים מסיאול. בשנים 1951, 1953 התקיימו קרבות קשים סביב קו הרוחב 38, אך בעיקר ללא שינוי משמעותי בשטח. שיחות השלום נמשכו כשנתיים, והוויכוח המרכזי היה על גורלם של השבויים.

המלחמה התנהלה בעוצמה גם באוויר. מטוסי סילון (מטוסים בעלי מנועים גזיים המאפשרים מהירות גבוהה) הפגינו עליונות על מטוסי בוכנה ישנים. ברית המועצות שלחה מצנחים, טייסים וסיוע טכני לקוריאה הצפונית במטרה להישאר בעמימות ולמנוע הכרזת מלחמה רשמית נגד ארה"ב.

המלחמה הייתה דוגמה למלחמה מוגבלת בתקופת הנשק הגרעיני. היא חיזקה את מדיניות המלחמה הקרה, הביאה לחיזוק הקשר האמריקני עם דרום־מזרח אסיה וליצירת בריתות כמו SEATO. הפסקת האש החוקית הושגה ב־27 ביולי 1953, אך לא נחתם הסכם שלום רשמי. מאז מציינת קוריאה הצפונית ב־27 ביולי "יום הניצחון" על פי הסיפור שלה.

מלחמת קוריאה פרצה בין 1950 ל־1953. היא התנהלה בין החלק הצפוני של קוריאה לחלק הדרומי. קוריאה הצפונית קיבלה עזרה מסין ומברית המועצות. קוריאה הדרומית קיבלה עזרה מארצות הברית וממדינות האו"ם.

לאחר מלחמת העולם השנייה חולק חצי האי קוריאה בקו רוחב 38. היו שתי ממשלות שונות. מנהיג קוריאה הצפונית רצה לאחד את כל המדינה תחת שלטונו.

ב־25 ביוני 1950 החלו הקרבות. הצפון כבש מהר ערים רבות. מדינות האו"ם שלחו חיילים כדי להגן על הדרום.

ב־15 בספטמבר 1950 נערכה נחיתה פתאומית באינצ'ון. זה היה מפלס חכם שהפתיע את המתקיפים. הנחיתה הצליחה. זה שינה את מהלך המלחמה.

כשכוחות האו"ם התקדמו צפונה, סין נכנסה לקרבות. היו התקפות גדולות שהכריחו את כוחות האו"ם לסגת. מצב זה הוביל להחלפת מפקדים.

בשיחות ארוכות הוסכם על הפסקת אש ב־27 ביולי 1953. עדיין אין הסכם שלום סופי. המלחמה השאירה את המדינה מחולקת.

במהלך המלחמה נהרגו אנשים רבים. יש להיזכר בכך בעדינות וללמוד על חשיבות ההסכמות בין מדינות.