מלט

המילה "מלט" מתארת אבקה של צמנט או תערובת של חול, אבקת צמנט ומים. לאחר יישום המלט מתקשה והופך לחומר קשיח.

למלט שני שימושים היסטוריים ועכשוויים. המלט העתיק ביותר שידוע נוצר במצרים העתיקה. הוא היה תערובת רכה של גבס וחול.

מלט מבוסס סיד נוצר מחימום אבן גיר (CaCO3). החימום משחרר פחמן דו‑חמצני (CO2) ונותר חומר שנקרא סיד קלוי (CaO). כשמערבבים אותו עם מים מקבלים סיד כבוי (Ca(OH)2). סיד כבוי עובד בקלות ומתייבש לאט על ידי ייבוש. בהמשך, הסיד מגיב עם הפחמן הדו‑חמצני שבאוויר וחוזר להיות אבן גיר.

כאשר מוסיפים חומרים פוצולניים, חומרים שמגיבים עם הסיד, המלט עובר התקשרות כימית ומתחזק גם בלי אוויר. סוג כזה של מלט נפוץ בעולם העתיק, במיוחד ברומא. הוא צריך לחות כדי להתקשות ולכן שרדו ממנו בניינים היסטוריים.

מלט מודרני בדרך כלל מכיל צמנט פורטלנד. צמנט זה מאפשר התקשרות מהירה וחוזק מוקדם. מוסיפים לפעמים סיד כדי לשפר את העבידות (קלות העבודה), אבל זה מחליש את המלט ועלול לגרום לסדיקה. על פי התקן הישראלי, אסור להשתמש בסיד בטיח חוץ קרוב לים. מלט הוא המרכיב המחבר בייצור בטון.

מלט הוא חומר שמחבר ומשחרר קשיחות. הוא יכול להיות אבקת צמנט או תערובת של חול וצמנט עם מים.

במצרים העתיקה השתמשו במלט עשוי גבס וחול. זה היה אחד המלטים הראשונים.

סיד הוא חומר שמכינים מחימום אבן גיר. לאחר שמוסיפים מים לסיד מקבלים סיד כבוי. סיד כבוי מתקשה לאט כשהוא מתייבש. אחר כך הוא יכול לחזור להיות אבן גיר כשמתערבב עם האוויר.

כשמוסיפים לחומר סיד חומרים פוצולניים (חומר שמגיב עם הסיד), המלט מתקשה בתגובה כימית. מלט כזה חזק ונשמר זמן רב. בני רומא השתמשו בו הרבה.

מלט מודרני מכיל צמנט פורטלנד. צמנט זה עושה שהמלט מתקשה מהר. לפעמים מוסיפים סיד כדי להקל על העבודה, אבל זה יכול להחליש את המלט. ליד הים אסור להשתמש בסיד בטיח חוץ לפי התקן.

מלט הוא גם מרכיב שמקשר את החלקים בבטון.