מלכויות, זכרונות ושופרות הן שלוש ברכות שבנוסח תפילת מוסף של ראש השנה. בכל אחת מהן נזכרים פסוקים מן התורה, הנביאים והכתובים, ובסופן תוקעים בשופר (שופר = קרן של איל המשמשת לתקיעה). המקור לרעיון מופיע במשנה; בתלמוד נהגו ללמוד את החיוב מן הביטוי "זכרון תרועה" ומהדברים "אני ה' אלקיכם". החכמים נחלקו האם הברכות הן מדאורייתא (חובת תורה) או מדרבנן (חובת חכמים), ויש מחלוקות תלמודיות וראשוניות בנושא.
התלמוד לומד חלק מהחיוב מן הפסוקים, אולם רבים מהראשונים פרשו שהברכות הן מדרבנן והפסוקים נותנים לכך אסמכתא. ישנם פוסקים שדנים במצבים מיוחדים, כמו תקיעה בשבת, ומסבירים מתי החיוב מחמיר.
במוסף של ראש השנה משלבים שלוש הברכות המיוחדות בתוך מבנה התפילה הרגיל. קדמו מחלוקות תנאיות על איפה למקם כל ברכה בתוך סדר הברכות. יש מקורות הטוענים שבמקור היו רק זכרונות ושופרות, ומאוחר יותר נוספה מלכויות; אחרים סוברים שהשלושה היו יחד מלכתחילה. יש להקפיד לא לומר רק אחת או שתיים ללא השלמה של השלוש. גם הסדר (מלכויות, זכרונות, שופרות) נחשב חשוב לפי דעות רבות.
עיקר הברכות הוא אמירת פסוקים המתאימים לכל נושא. בהלכה מקובלים שלושה חלקים בנוסח הרב: פתיחה שבחית, רצף הפסוקים, וקטע חתימה שמכיל בקשה והפסוק העשירי. לפי המשנה נדרשים עשרה פסוקים לכל ברכה, אך יש המספרים שלושה לפי דעת רבי יוחנן בן נורי. בפועל נוהגים לומר לפחות עשרה.
פסוקי המלכויות מהללים את ה' כמלך על העולם. בכתיבה המסורתית הברכה משולבת עם ברכת "קדושת היום" של מוסף. מקור הפסוקים ויחסם למלכות הוא נושא המחלוקת בין חכמים.
פסוקי הזכרונות מבקשים שה' יזכור את עם ישראל ואת מעשי אבותיו, ובכלל זאת אזכור עקידת יצחק. לעדות שונות נוסחים מעט שונים, ולחלק מהעדות יש קבוצה של אחד-עשר פסוקים.
פסוקי השופרות מתארים את קול השופר ואת ההתגלות שנתקשרה במתן תורה ובאירועים לאומיים. הברכה כוללת בקשה ל"תקע בשופר גדול" ולגאולה העתידית. בתוכה נזכרים גם השופרות במסורת ובתנ"ך.
מספר כללים קובעים אילו פסוקים ראויים: לא לבחור פסוקים שמדגישים פורענות על ישראל, ולהעדיף פסוקים שמתאימים לנושא הברכה. בין החכמים יש מחלוקות על האם ניתן להשתמש במילים נרדפות במקום המונח המדויק (למשל "זכר" או "פקד"), ועל האם מספיק שהפסוק מבטא את העיקרון בלי לציין את המילה המדויקת.
בחלק ממחזורי התפילה קיימת נוסח מסורתי בשם "תקיעתא דבי רב". נוסח זה מכיל פתיחות שבח, רצף פסוקים וחתימות בקשה. סגנונו גבוה ומקצבי, והוא משלב מרכיבים פיוטיים מוקדמים. יש חוקרים הסבורים שמכלול הנוסח כולל שני נוסחים שונים שהתמזגו.
עם התפתחות הפיוט נוצרו גם פיוטים מיוחדים לברכות האלה. מנהג התקיעות מעוגן במשנה: החזן שלפני תקיעה נקרא "מתקיע". כיום נוהגים ספרדים לתקוע גם במהלך תפילת הלחש, ואשכנזים נוהגים לתקוע בחזרת הש"ץ (חזרת שליח הציבור).
בזמן שהיה היובל נהגו לומר ברכות אלה גם במוסף של יום הכיפורים ביובל. בתעניות ציבור נוספו לעיתים פסוקים או הברכות האלה במסגרת תפילות מורחבות; התלמוד והרמב"ם והראשונים דנו מתי ואיך יש לומרם. ההלכה המקובלת היא לומר אותן בתעניות שבעת ימי הגשמים האחרונים כפי שנקבע בשולחן ערוך.
אלו שלוש ברכות שאומרים במוסף של ראש השנה. בכל ברכה אומרים פסוקים מהתנ"ך. אחרי כל ברכה תוקעים בשופר. שופר = קרן של איל שמנגן לתקיעה.
המשנה והגמרא מדברים על כך. יש ויכוח אם זה מצווה מהתורה או תקנה של חכמים. אבל כולם מסכימים שאומרין אותן במוסף בראש השנה.
מלכויות מדברת על ה' כמלך. זכרונות מבקשת שה' יזכור את ישראל ואת עקידת יצחק. שופרות מדברת על תקיעת השופר ועל מתן תורה.
המשנה המליצה על עשרה פסוקים בכל ברכה. יש דעה שאומרת שלושה פסוקים. הנוהג הוא לומר לפחות עשרה.
בעבר החזן שקורא הברכות נקרא "מתקיע". יש מנהגים שונים: ספרדים תוקעים גם בזמן שהחזן לוחש, ואשכנזים תוקעים בחזרת שליח הציבור. גם היו פיוטים ישנים לברכות אלו.
לפעמים אמרו אותן בתעניות ובמועדים מיוחדים בעבר. היום אומרים אותן בעיקר בראש השנה.
תגובות גולשים