מנורת הכנסת

מנורת הכנסת היא אנדרטה ברונזה בגובה כ-5 מטר, המוצבת בקצה גן הוורדים מול משכן הכנסת בירושלים. היא הוצאה כמתנה למדינת ישראל בידי כמה טובי תורמים, ובכללם חברי פרלמנט בריטים, ונחנכה ב־1956. יוצרה הוא בן־אלקן (Benno Elkan), אמן יהודי־בריטי ממוצא גרמני, שעבד עליה כשש שנים. המנורה מציגה כ־30 תבליטים, תבליטים הם פסלים שטוחים מחורטים על מתכת, שמייצגים אירועים, דמויות ורעיונות מרכזיים בתולדות עם ישראל, ולכן נתפסת כ"ספר ויזואלי" של ההיסטוריה היהודית.

בשנת 1950 ביקש הלורד אדווין סמואל מבן־אלקן ליצור מנורה כמתנת כבוד למדינה הצעירה. בן־אלקן, שגר בלונדון מאז עליית הנאצים, היה מנוסה בעבודת ברונזה ונרצה לעשות מנורה ייחודית שתספר היסטוריה אל מול סמל המדינה המבוסס על מנורת שבעת הקנים.

מימון המנורה נגייס בעזרת ועדה מיוחדת שביצעה אירועים, פרסומים וגיוס תרומות. בין התורמים היו ארגונים ופרטים בולטים כמו הברון דה רוטשילד וארגוני נשים. בסופו של דבר גויסו כ־20,000 לירות שטרלינג. המנורה הוצקה בסדנת יציקה בלונדון ב־1955.

עלו חששות הלכתיים מפני העתקת מנורת בית המקדש ומהצגה של דמויות, שעשויות להיתפס כפסלים. הושגו פניות לגורמים דתיים וממשלתיים, והרב הראשי אז, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, פסק שהמנורה ותבליטיה כשרים. מסמכים הקשורים להלכה הועברו ב־2022 על־ידי נכדת בן־אלקן.

המנורה הגיע לישראל במרץ 1956 במשקל מעל ארבעה טון. בטקס גדול ב־15 באפריל 1956 הוצבה בבור שיבר ליד משכן הכנסת. במשך עשר שנים עמדה שם, וב־1966 הועברה עם הכנסת למשכן החדש בגבעת רם. אלקן בחר שהמנורה תוצג בחלל אפל עם אור עליון, כדי להבליט את התבליטים.

המנורה משמשת גם כאובייקט אמנותי וגם כסמל. יש שהראו בה סימבוליקה של "שיבת המנורה הביתה"; אחרים, כמו ד"ר אליק מישורי, ביקרו את הבחירות האיקונוגרפיות ואת חוסר הייעוץ המקצועי של היוצר. בן־אלקן, לעומת זאת, ראה ביצירתו יצירת מופת שתשתלב באמנות עולמית.

המנורה מחולקת לקנה מרכזי ושלושה קנים מכל צד. אלקן לא סידר את התבליטים כרונולוגית, אלא הציבם זה כנגד זה כדי ליצור ניגודים ומשלים רעיוניים. הקנה המרכזי מוקדש לאירועים החשובים ביותר בעיניו.

כמה תבליטים מרכזיים:
- מלחמת עמלק ברפידים: משה מרים ידיו בזמן הקרב, בעוד אהרן וחור תומכים בידיו.
- לוחות הברית: שני לוחות עם קצה מעוגל, על רקע להבות שמייצגות את הסנה הבוער.
- רות המואביה ורחל אמנו: רות מסמלת אישה זרה שנכנסת לעם; רחל מסמלת געגוע על בנים.
- חזון העצמות היבשות: דמות מלאך מעל עצמות המתארת חזרת העם לארץ.
- מרד גטו ורשה: תבליט שמייצג את המרד וההתנגדות בשואה; בן־אלקן מופיע דיוקנו בתבליט זה.
- 'שמע ישראל': תפילת האמונה שהופיעה במרכז המנורה.
- מלחמת העצמאות והקמת המדינה: סצנה בבסיס המנורה המתארת עבודת ייסוד ונחישות.

בנוסף יש במנורה סדרות של ניגודים תרבותיים והיסטוריים: ירמיהו מול ישעיהו, המכבים מול רבן יוחנן בן זכאי, חסידות מול תור הזהב בספרד, הלל מול עזרא, קבלה מול תלמוד ועוד. כל זוג מדגיש גישה שונה בהיסטוריה ובזהות היהודית.

המנורה התקבלה בהתרגשות ברוב הציבור, כולל מעגלים דתיים, והיא הפכה לאתר מבקרים. יחד עם זאת נשארו דיונים אקדמיים על בחירת הנושאים והאופי האיקונוגרפי שלה.

המנורה מופיעה גם בתרבות הפופולרית, בין השאר כסמל או כמוטיב ביצירות קולנועיות.

מנורת הכנסת היא אנדרטה ברונזה גדולה מול הכנסת בירושלים. היא כולה גבוהה וכבדה, וכמעט חמש מטר גובה. המנורה הוזמנה על ידי לורד בריטי ונעשית בידי האמן בן־אלקן. עבודת הברונזה ארכה שש שנים.

המנורה נועדה להיות מתנה למדינת ישראל הצעירה. היא שואבת רעיונות מהמנורה שבסמל המדינה.

כמה אנשים וארגונים בבריטניה תרמו כדי לבנות אותה. הכסף נרתם עד שהמנורה יצאה לסדנת יציקה בלונדון.

חלקים חשבו שאסור להכין העתק של מנורת בית המקדש. חששו גם מדמויות על המנורה. הרב הרצוג אמר שאין בעיה, והמנורה הובאה לישראל.

המנורה הובאה ב־1956 לנמל חיפה. בטקס גדול הוצבה בגן ליד הכנסת. אחרי עשר שנים הועברה לקריית הממשלה בגבעת רם.

על המנורה יש כ־30 תבליטים. כל תבליט מראה סיפור או דמות מההיסטוריה היהודית. כמה דוגמאות:
- משה עם ידיו מונפות במלחמה נגד עמלק.
- לוחות הברית עם עשרת הדיברות.
- רות המואביה ורחל אמנו, שתי נשים מסיפורי התורה.
- חזון העצמות היבשות, תמונה של חזרה וחיים חדשים לעם.
- מרד גטו ורשה, דוגמה לעמידה ולחיזוק בזמן קשה.
- 'שמע ישראל', תפילת אמונה שנראית במרכז המנורה.
- סצנה של עובדים ובוני הארץ, שמייצגת את הקמת המדינה.

המנורה מספרת הרבה סיפורים על עבר העם היהודי. היא גם יצירת אמנות שאנשים באים לראות בירושלים. יש מי שביקרו אותה, ויש מי שאהבו אותה מאוד.

= בתרבות
המנורה הופיעה גם בסרטים ובסיפורים, ולעתים משתמשים בה כסמל או כנקודת ציון בעיר.