מעבר לשיטה המטרית

המעבר לשיטה המטרית הוא תהליך שבו מדינות החליפו יחידות מדידה ישנות ביחידות המערכת המטרית.
המהלך החל בצרפת לאחר המהפכה בסוף המאה ה-18 והתפשט לעולם. כיום כ-95% מאוכלוסיית העולם משתמשים בשיטה המטרית. רק כמה מדינות לא אימצו אותה רשמית: ארצות הברית, מיאנמר (בורמה) וליבריה. בממלכה המאוחדת המעבר רשמי אך לא מלא, וכך גם בגיאנה ובאנטיגואה.

בימי הביניים היו יחידות מדידה שונות בכל עיר, ולכן לא הייתה אחידות. למשל, ה"אל" (יחידת אורך) השתנה בין גרמניה, הולנד ואדינבורו. בסקר משנת 1838 בשווייץ נמצאו עשרות גרסאות של יחידות כמו ה"רגל" וה"אל", וגם הרבה יחידות למשקל ולנוזלים. הצורך באחידות למסחר בינלאומי והמהפכה הצרפתית הובילו לאימוץ המערכת המטרית.

השיטה המטרית נוסדה בצרפת לאחר המהפכה, והיחידות הראשוניות היו מטר (אורך), גרם (מסה) ושנייה (זמן). ביחידות אלה אפשר להגדיר גם גודל פיזיקלי כמו מהירות ותאוצה. המערכת המודרנית (SI) הוגדרה רשמית ב-1971. הלשכה הבינלאומית למידות ומשקלות (BIPM) שומרת על התקנים וההגדרות, למשל הקילוגרם הסטנדרטי שהיה עשוי מסגסוגת פלטינה-אירידיום.

ניסיונות להפוך את הזמן לעשרוני נכשלו. בשיטה המהפכנית חולקה השנה וביתה מחדש: שבוע של 10 ימים, יום של 10 שעות, שעה של 100 דקות וכו'. השיטה הונהגה ב-1793 אך בוטלה לאחר 13 שנים, בעיקר בגלל התנגדות הציבור והכנסייה. גם בסין ניסו שיטות דומות במאה ה-17.

יש שלוש דרכים עיקריות להחליף שיטה מסורתית במטרית: חקיקה והכרזה רשמית, שינוי הדרגתי דרך חינוך ותעשייה, או שילוב הדרגתי שמקל על ההסתגלות הציבורית.

בצרפת חזרו לפרקטיקה הישנה בתחילה, אבל בהמשך שינו את המשמעות של יחידות מסורתיות במונחים מטריים, ובשנת 1837 מערכת המטר הונהגה בפועל. מדענים וסוחרים אימצו את השיטה במהירות, וממשלות רבות בצעו את המעבר לאורך המאה ה-19 וה-20. יפן, הודו וסין עברו לשיטה בשנים שונות, לעיתים בתהליך ממושך.
מדינות מושבות של צרפת וקולוניות אירופאיות אימצו את השיטה תחת השלטון. דרום אפריקה ואוסטרליה עשו מעבר הדרגתי בשנות ה-60 וה-70, כולל קמפיינים לציבור.
אירלנד סיימה את המהלך ב-20 בינואר 2005. קנדה וניו זילנד עברו בשנות ה-70 וה-80.

ההתנגדות הגדולה נמצאת בעיקר בממלכה המאוחדת ובארצות הברית. גם תחומי התובלה האווירית והימית שומרים על יחידות מסורתיות.

המעבר החל ב-1862 על פי המלצות ועדה. הציבור הבריטי לעתים מתנגד לשינוי, ורואה בו פגיעה במסורת. בבתי הספר מלמדים מטרי, ורוב התעשייה משתמשת בו. האיחוד האירופי דרש להשלימו עד 2010, עם הארכות ותנאים חוקיים.

ארצות הברית תמכה בהתחלה במעבר למטרי, אך בשימוש היומיומי נשארה השיטה המסורתית. חקיקה משנות ה-90 מחייבת הצגת מידות מטריות ולצידן מידות אימפריאליות במוצרים מפוקחים. בבקבוקים נפוצה תערובת של שמידות מטריות ואימפריאליות. ניסיונות חקיקה כדי לכפות מעבר מלא נזנחו.

ליבריה אימצה את השיטה האמריקאית היסטורית, ומיאנמר לא אימצה רשמית את המטרי. בפועל שתי המדינות משתמשות גם בשיטה המטרית.

בתחומים אלה נשארו יחידות מסורתיות: המיל הימי (יחידה של מרחק ימי) וקשרים למדידת מהירות. גובה באוויר נמדד ברגליים. המתנגדים להחלפת השיטה טוענים שזה עלול לגרום לבלבול. מצד שני יש דוגמאות שבהן מדינות השתמשו במטרי בתחום האווירי בלי בעיות.

שינויי יחידות לעיתים גרמו לבלבול ואף לתאונות. דוגמה בולטת היא מקרה דראנן ג'ימלי בקנדה ב-1983, שבה אזל דלק במטוס עקב בלבול יחידות. מקרה נוסף הוא אובדן חללית Mars Climate Orbiter ב-1998, שנגרם מחוסר התאמה בין יחידות מטריות לאימפריאליות במערכות שונות.

המעבר לשיטה המטרית פירושו להחליף יחידות מדידה ישנות ביחידות חדשות בשם "שיטה מטרית". השיטה המטרית כוללת מטר למדידה, גרם למשקל ושנייה לזמן.
השיטה התחילה בצרפת אחרי המהפכה והיא מוכרת היום ברוב המדינות.

פעם היו ערים עם יחידות שונות, וזה בלבל סוחרים. לדוגמה, ה"אל" היה באורכים שונים במדינות שונות.

בסוף המאה ה-20 הוגדרה מערכת אחידה שנקראת SI. גוף בינלאומי שומר על התקנים, כמו קילוגרם סטנדרטי.

ניסו פעם לשנות את חלוקת הזמן לעשרוני. זה לא עבד, כי זה ביטל את השבוע ואת החגים.

מדינות רבות עברו למטרי בהדרגה. חלק עשו זאת במאה ה-19 ו-20. יפן, הודו וסין עברו בשנים שונות. אירלנד סיימה זאת ב-2005.

יש מדינות שעדיין משתמשות ביחידות ישנות, בעיקר ארצות הברית, מיאנמר וליבריה.

בימייה ובטיסות משתמשים ביחידות אחרות, כמו מיל ימי ומקשר (קשר) למהירות.

לפעמים בלבול ביחידות גרם לתאונות. דוגמה היא מטוס בקנדה ב-1983 וחללית של נאס"א ב-1998.