בשנת מאי 1956 קרא מאו דזה-דונג, מנהיג הרפובליקה העממית של סין, ל"תנו למאה פרחים לפרוח; תנו למאה אסכולות מחשבה להתווכח." זו הייתה הזמנה לדיון ציבורי פתוח על דרכה של המדינה.
בתקופה זו המפלגה הקומוניסטית עודדה מגוון דעות ורעיונות. מאו רצה לחזק את מעמדה מבית. הוא חשב שהשמעת ביקורת תראה שההמונים תומכים בו. ההנחה הזו התבררה כמוטעית, והביקורת גברה.
האינטליגנציה, אנשים משכילים ובעלי דעות מקצועיות, החלה להצביע על טעויות הממשל ומחדלים. מאו חשש שמשטרו נמצא בסכנה. ב-1957 הוא פתח במערכה נגד הימין, כלומר נגד מתנגדי המפלגה, ודיכא את המבקרים.
לאחר הדיכוי נבלם הדיון החופשי, וחופש הביטוי חזר להיות מפוקח על ידי המשטר. מקור הביטוי הוא שורת פואמה: "תנו למאה פרחים לפרוח; תנו למאה אסכולות מחשבה להתווכח."
במאי 1956 קרא מאו דזה-דונג לפתוח בשיחה ציבורית בסין. הוא רצה שאנשים יביעו דעות שונות.
המפלגה הקומוניסטית, המפלגה ששלטה במדינה, אפשרה דעות רבות לזמן קצר. מאו חשב שזה יחזק אותו. זה לא קרה, ואנשים משכילים התחילו לבקר את הממשל. (משכילים = אנשים שלמדו הרבה.)
ב-1957 מאו פעל נגד אלה שלא הסכימו איתו. אחרי זה חופש הדיבור הוגבל שוב. השורה המפורסמת באה משיר: "תנו למאה פרחים לפרוח; תנו למאה אסכולות מחשבה להתווכח."
תגובות גולשים