מערכת נחיתת מכשירים

מערכת נחיתת מכשירים (Instrument Landing System, ILS) היא השיטה הנפוצה בשדות תעופה להכוונת מטוסים בנחיתה.

המערכת כוללת משדרים קרקעיים ששולחים אותות רדיו שנקלטים במטוס. יש שני אותות עיקריים: אחד להכוונה אופקית, כדי להתיישר עם מרכז המסלול; ואחד להכוונה אנכית, כדי לשמור על קו הגלישה והגובה המתאים לגישה לנחיתה. המערכת נמצאת גם במטוסים קלים וגם במטוסי נוסעים גדולים. במטוסים מודרניים המידע מוצג על צגים אלקטרוניים, ובמטוסים ישנים ובמטוסים קלים נהוג לעיין בדפיות השדה (טבלאות גישה) שמפרטות את תהליך ההנמכה והמרחקים.

בדיקות ILS החלו ב־1929. בשנת 1932 הותקנה בברלין מערכת "לורנצבק" (Lorenz) שנותנה הכוונה אופקית בלבד. הנחיתה המסחרית הראשונה שהתבססה רק על מערכת ILS התרחשה ב־26 בינואר 1938, כאשר בואינג 247 נחתה בפנסילבניה במהלך סופת שלגים.

מאתר (Localizer, LOC), משדר המחזיר אינפורמציה אופקית. הוא עוזר לטייס לדעת אם המטוס מיושר עם מרכז המסלול. אנטנת ה־LOC ממוקמת מחוץ לקצה המסלול הנגדי.

שיפוע גלישה (Glide Slope, GS), משדר שמנחה אנכית בדרך כלל בזווית של כ־3 מעלות מהנקודה בה המטוס אמור לגעת בקרקע (TDZ). מטרתו להציג את קו הגלישה הנכון.

מודד מרחק (DME), מודד מרחק מהמקום ובדרך כלל מציין מיילים עד למסלול. רכיב זה אינו קיים בכל מערכת.

כל רכיב עובד באופן עצמאי. אם אחד מהם לא מתפקד, מתקשים תנאי הנחיתה ומחמירים את דרישות מזג־האוויר לקבלת אישור לנחיתה.

בטיסות קרבה לשדה, בנקודת הכניסה לנתיב (STAR) הטייס מכניס לרדיו את תדר ה־ILS של המסלול המתוכנן ומזין כיוון מסלול לטייס האוטומטי. כאשר המטוס נמצא כ־15, 20 מיילים מהשדה, אותות ה־ILS מתחילים לפעול.

לכל ILS יש קוד מורס (קול קצר) שאפשר לבדוק על ידי לחיצה, כדי לוודא שמדובר בתדר הנכון. היום בדיקה זו נדירה, כי נהלי תעופה מודרניים מקלים על הטייסים.

יש כמה סוגי ILS, שמאפשרים נחיתה בתנאי מזג־אוויר שונים. גם ציוד השדה, הציוד במטוס והכשרת הטייסים צריכים להתאים לסוג שיטה מסוים.

קיימות קטגוריות מטוסים שמופרדות לפי מהירות הנחיתה. ההבדלים האלה משפיעים על דרישות הגישה והנחיתה.

כאשר אי־אפשר להשתמש ב־GS הסטנדרטי של 3 מעלות (למשל בגלל מכשולים כמו הרים או בניינים), משתמשים בגישת LDA (Localizer type Directional Aid). בגישה זו רכיבי ה־LOC וה־GS מותקנים בזווית יחסית לציר המסלול.

בגישה מסוג זה, כשהמטוס מגיע לגובה ההחלטה (גובה שבו הטייס מחליט אם להמשיך לנחות), הטייסים בדרך כלל מכבים את הטייס האוטומטי, מבצעים פנייה לכיוון המסלול ומנחיתים ידנית.

מערכת נחיתת מכשירים (ILS) עוזרת למטוסים להגיע למסלול ולנחות בבטחה.

המערכת עובדת עם משדרי רדיו על הקרקע. המטוס מקבל שני אותות: אות אחד מראה אם המטוס יושב במרכז המסלול, ואות שני מראה אם המטוס יורד בזווית הנכונה.

ניסויים במערכת התחילו ב־1929. ב־1938 נחתה הטיסה המסחרית הראשונה שהשתמשה ב־ILS בלבד במהלך שלג.

מאתר (Localizer), מכוון אופקית, עוזר להתיישר עם המסלול.

שיפוע גלישה (Glide Slope), מכוון אנכית, עוזר להגיע לזווית הנכונה לנחיתה. TDZ היא הנקודה שבה המטוס אמור לגעת בקרקע.

מודד מרחק (DME), מראה למטוס כמה מרחק נשאר עד למסלול. הוא לא תמיד מותקן.

הטייס בוחר את תדר ה־ILS לפני הגישה. כשהמטוס קרוב לשדה, האותות מתחילים לפעול. לפעמים הטייס בודק קוד מורס קטן לוודא שהכל נכון.

אם יש מכשולים, עושים גישת LDA. שם אותות הכיוון והזווית מותקנים קצת בצד. הטייסים מדליקים או מכבים את הטייס האוטומטי לפי הצורך ומנחיתים ידנית.