מפנה המאה העשרים

Fin de siècle (מצרפתית: "סוף המאה", נהגה פָן-דְ-סִייֵקְלְ) מציין בערך את התקופה שבין 1890 ל-1914, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. המונח רומז ל־דקדנס (שקיעה תרבותית ותחושת שחיקה) שנוצרה אחרי תקופה פורייה בשם ה"בל אפוק" (Belle Époque), תקופת פריחה ותחושת התחדשות.

השם אומץ מתוך מחזה בשם זה מאת פרנסיס דה ז'ובנו וה' מיקאר, שהוצג ב-17 באפריל 1888 בתיאטרון Château-d'Eau בפריז. ספרותית, רוח הפן דה סייקל החלה להידרדר סביב 1910 כשהאקספרסיוניזם (זרם ספרותי ואמנותי שהדגיש רגשות חזקים ועיוותים של המציאות) החל להחליף אותה.

למרות מוצאה בצרפת, המושג תיאר מצבים דומים גם במדינות אירופיות אחרות. בווינה נרשמה פעילות תרבותית מעניינת במיוחד באותן שנים.

האווירה של התקופה זזה בין התרגשות לפריצת גבולות לבין חשש עמום מהעתיד. הופיעה גם תחושת מיאוס מהחיים, חיפוש קיצוני של חוויות, נהנתנות, ועניין ברעיונות של מוות, כל אלה יחד יצרו תחושת חוסר יציבות וחדשנות אמנותית.

Fin de siècle (בצרפתית: "קץ המאה") הוא שם לתקופה בערך בין 1890 ל-1914. זו הייתה תקופה אחרי ה"בל אפוק", תקופה משמחת ופורייה.

המונח הגיע משם של מחזה שהוצג בפריז ב-1888. אחר כך, בערך ב-1910, החל זרם חדש באמנות בשם אקספרסיוניזם.

הרשמים מאותה תקופה היו שונים: אנשים הרגישו תעוזה ושאיפה לשנות הכל. יחד עם זאת היו גם פחדים ועייפות מהחיים. חלק מהאמנים התעניינו ברעיונות עצובים יותר. בווינה התרחשו אירועים חשובים ויצירה מעניינת מאוד.