מצה שמורה

מצה שמורה היא מצה ששמרו עליה כדי שלא תחמיץ, כלומר שלא תתחיל בה תסיסה שתהפוך את הבצק ללחם.

בגמרא ובפוסקים נחלקו מתי מתחילים השמירה: משעת הקציר (כשקוצרים את החיטה), משעת הטחינה (כשטוחנים את הקמח) או משעת הלישה (כשמערבבים את הבצק). כיום נהוג להגדיר מצה שמורה בעיקר כזו שנאפתה מחיטים ששמרו עליהן מאז הקציר. יחד עם זאת, אם יש רק מצה ששמרו עליה מהטחינה או מהלישה, מי שאין לו ברירה יכול לאכול אותה למצווה לפי דעות מקילות של הראשונים.

יש גם דרישה של "לשמה", כלומר שהשמירה תיעשה בכוונה שהיא למטרת מצוות אכילת המצה ולא לשום דבר אחר. התלמוד הוא המקור לשאלה הזו, והלכה נפסקה שטוב להחמיר משעת הקציר. אחרים, כמו הרי"ף והרמב"ם, ראו את החומרה כחלשה יותר, וחילקו אם צריך כוונה מיוחדת.

המנהג ההכי נפוץ היום הוא לאכול מצות שמורות בליל הסדר בלבד. יש המחמירים ואוכלים שמורות כל ימי החג. יש גם שמקלים ואוכלים בליל הסדר מצות ששמרו רק מאז הטחינה או מאז הלישה.

יש מסורות שונות לאפייה: מסורות יהודיות ותיקות מתימן, אתיופיה וג'רבה. כיום גם מייצרים "מצות שמורות מכונה". בשעת הקציר נוהג משגיח לבדוק את הקציר והקומביין, כדי למנוע בעיות כשרות כמו כלאיים (תערובות צמחים שאינן רצויות).

מצה שמורה היא מצה ששמרו עליה שלא תחמיץ ותהפוך ללחם. "תחמיץ" זה כשהבצק תסס ויתפח.

יש מחלוקות מתי צריך לשמור עליה: כשקוצרים את החיטה, כשמטחנים אותה לקמח, או כשלשים את הבצק.

עוד חשוב שהשמירה תיעשה "לשמה", כלומר בהכנה במיוחד בשביל אכילת מצה במצווה.

היום רוב האנשים אוכלים מצות שמורות בליל הסדר בלבד. יש גם קהילות עתיקות עם מסורות שונות, כמו תימן ואתיופיה. עכשיו גם מייצרים מצות שמורות במכונה.

בקטיף החיטה יש משגיח שבודק שהשדה והמכונה בסדר מבחינת ההלכה.