מקף

מקף (בעברית: ‎־, בשפות אחרות: -) הוא סימן פיסוק שמחבר מילים ויוצר יחידה מושגית אחת.
המקף מוצמד למילים שהוא מאחה, ללא רווח לפניו או אחריו.
מקורו של המקף המאחה הוא טעם מקרא (טעם מקרא, סימון קריאה מסורתי בתנ"ך), ולא סימן שאול מאירופה. לכן המקף העברי התקני הוא מקף עילי, בגובה השורה (־), כמו בכתבי היד של המסורה ובדפוסי המקרא.
בשפות אירופיות נפוץ המקף האמצעי (-). במקלדת עברית המקף האמצעי זמין בקלות, ולכן משתמשים בו גם בעברית. האקדמיה ללשון העברית אישרה שימוש זה. בכתיבה ישנה אפשר למצוא גם סימון מקף בצורת ⸗.
להבדיל מהמקף, הקו המפריד (, ) רחב יותר ונמצא באמצע השורה. בדרך כלל מופיעים רווחים סביבו, ומטרתו להפריד בין חלקי המשפט, לא לחבר מילים.
המקף משמש לחיבור מילים ולא להפרדה.
ביוניקוד, המקף העברי הוא התו U+05BE; כך מקלידים את המקף בעברית במערכות הפעלה שונות:

מקף (בעברית: ‎־, בשפות אחרות: -) הוא סימן פיסוק שמחבר מילים.
הוא תמיד צמוד למילה, בלי רווחים לפניו או אחריו.
המקף העברי מקורו בטעם מקרא (טעם מקרא, סימון שירה בקריאת התורה).
לכן הוא גבוה בשורה (־). בשפות אחרות משתמשים בסימן האמצעי (-).
במקלדת קל יותר להקליד את הסימן האמצעי, אז אנשים משתמשים בו גם בעברית.
יש גם סימן אחר שנקרא קו מפריד (, ). הוא רחב ונמצא באמצע השורה.
קו מפריד מפריד חלקים במשפט. המקף מחבר מילים.
חיבור מילים.
ביוניקוד, המקף העברי הוא התו U+05BE: