מרגמה היא כלי ירייה ארטילרי יחסית פשוט. היא כוללת קנה מתכתי המחובר למשטח או לתושבת. המרגמה יורה פצצות במסלול תלול, כלומר בקשת גבוהה, כך שהפגזים יורדים מלמעלה על המטרה. התחמושת נקראת "פצצת מרגמה" או בקיצור פצמ"ר.
המילה "מרגמה" היא תחדיש מהעברית המקראית. משמעותה המקורית הייתה כלי ליידוי אבנים או ערימת אבנים.
המרגמה נחשבת לנשק אמין, קל לפריסה ומהיר לקיפול. היא פשוטה לתפעול ודורשת הכשרה קצרה. התחמושת זולה ביחס לתותחים, וניתן להשיג דיוק טוב בעזרת GPS ומחשבי ירי, מערכות שמחשבות את מיקום המרגמה ואת הפיזיקה של הירי.
יתרון נוסף הוא היכולת לירות במסלול תלול, שמאפשר לפגוע במבצורים מהמרומי.
מרגמות מחולקות לקלות, בינוניות וכבדות לפי הקוטר והטווח. יש גם חלוקה לפי אופן הפעולה וההטענה.
מרגמות קלות משמשות כנשק מחלקתי וניידות. מרגמות בינוניות וכבדות נותנות טווח ועוצמה גדולים יותר, אך דורשות כוח אדם ותיאום רחב יותר.
יתרונות: פשטות הפעלה, ניידות יחסית, תחמושת זולה, ירי תלול מתאים לפגיעה במבצורים. חסרונות: מרגמות כבדות דורשות כוח אדם רב לתיאום אש, ועלולות להיות פחות ניידות בשדה קרב מהיר.
בעת שימוש נרחב בארטילריה עובדים עם "סכימת אש", תוכנית מוכנה מראש של יעדים ותורים לירי. אש שניתנת מחוץ לסכימה נקראת "אש מזדמנת" ומגבירה את הסיכון לירי על כוחות ידידותיים.
נשקים תלול־מסלול היו חשובים מאז העת העתיקה; דוגמה מוקדמת היא הקטפולטה. מרגמות של נשק חם הופיעו בסין או בקוריאה כבר במאה ה־15. בתקופות מוקדמות הן היו כבדות ושימשו בעיקר במצור.
במלחמת החפירות במערב אירופה הופיעו מרגמות קטנות ואפקטיביות, שנועדו לפגוע בחפירות האויב. הבריטים פיתחו דגמים כמו מרגמת "1.57" ו"2 אינץ'" כדי לענות על הצורך בנשק קצר טווח, פשוט להסוואה ולפעולה.
הדגמים הראשונים היו מוגבלים בטווח ובעוצמה, ולכן עם הזמן עברו למרגמות גדולות וחזקות יותר.
במלחמה זו פותחו דגמים מתקדמים יותר, כמו המרגמה האמריקאית M1 ומאוחר יותר M2 ו־M30. בריטים פיתחו את ה־SB 4.2" Mortar, שהיו לה גם תפקידים לכוחות הנדסה ולשימוש בתחמושות כימיות בתחילה.
המרגמות הוכיחו את עצמן בשטחים קשים לתנועה, כמו הרים וג'ונגלים.
ה־M1 נכנסה לשירות בשנות ה־20, ובשנות ה־40 שודרגה ל־M2 עם קנה מסולסל (סלילים), כדי לשפר דיוק וטווח. בהמשך פותחו דגמים חזקים יותר.
בצה"ל היו דגמים שונים: מרגמת 52 מ"מ ששרתה כנשק מחלקתי, המרגמה התוצרת הישראלית דוידקה (3 אינץ') שהייתה כבדה ולא מדויקת, אך עשתה רעש גדול ופחד בקרב האויב. במלחמת העצמאות פעלו גם יחידות מרגמות כבדות כמו חטיבה 18, שהפעילה מרגמות 120 מ"מ.
מרגמות קטנות הוצבו גם על גבי טנקים ונגמ"שים. במרכבה ובכמה נגמ"שים יש מרגמה 60 מ"מ לשימוש בעשן, תאורה או ירי נגד חי"ר.
הכיוון העתידי כולל העלאה בקוטר לטווחים גדולים יותר, ושילוב GPS ומחשבי ירי לשיפור הדיוק ומהירות ההיערכות. דגמים מודרניים כוללים את AMOS (מרגמה 120 מ"מ אוטומטית דו־קנית), את קרדום/קשת/Dragon EFSS (מרגמה 120 מ"מ שנישאת על נגמ"ש) ואת פרויקט ה־Fireball, פגז מונחה לייזר שיגדיל את הטווח.
יש גם מרגמות עם טעינה אחורית אוטומטית ומחשוב משולב, כמו Bighorn, וטיפולים מיוחדים בתחמושת הכוללים פצמ"ר עם תת־פצצות (פצצונות) עבור מטרות שונות.
מרגמות ממשיכות להיות כלי חשוב בזירת הקרב. הן מציעות פתרון פשוט, זול ונייד לאש תלולה. הטכנולוגיה הופכת אותן ליותר מדויקות ומהירות להפעלה, ושילוב מערכות ניווט ומחשוב משנה את אופן השימוש בהן בשדה הקרב.
מרגמה היא כלי ירייה פשוט. היא ירה כדורים שנקראים פצמ"ר. הפצמ"ר נוח ונייד יותר מתותח גדול.
המרגמה יורה פגזים בקשת גבוהה. זה עוזר לפגוע במקומות שמגינים בהם מאחורי גבעות.
מרגמות קלות נישאות על ידי חיילים. מרגמות כבדות גדולות יותר וצריכות משאבים רבים.
נשקים דומים שימשו כבר לפני שנים רבות, כמו קטפולטות שהטילו אבנים. במלחמות של המאה ה־20 השתמשו במרגמות רבות.
היו מרגמות קטנות בשם 52 מ"מ. הייתה גם מרגמה שנקראה דוידקה. הדוידקה הייתה רועשת מאוד. הקולות שלה הפחידו את האויב.
אחרי מלחמות פותחו מרגמות גדולות יותר, כמו 120 מ"מ.
יש היום מרגמות שמשולבות עם מחשב ו־GPS. זה עוזר לירות בדיוק גדול יותר. דוגמאות: קשת ו־AMOS הן מרגמות מתקדמות שמותקנות על נגמ"ש.
היא פשוטה, מהירה ללמידה וזולה יחסית. היא טובה כשהצורך הוא לשגר פגזים במסלול תלול על מטרות רחוקות או מוסתרות.
תגובות גולשים