מרחצאות דיוקלטיאנוס

מרחצאות דיוקלטיאנוס (Thermae Diocletiani, באיטלקית Terme di Diocleziano) הם מרחצאות קיסריים ברומא. הבנייה החלה ביוזמת מקסימיאנוס בשנת 298. המרחצאות נחנכו ב-306 על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס והיו המפוארים והגדולים מכל המרחצאות הקיסריות. הם פעלו עד 537, כשהגותים הרסו את אמות המים שהזינו אותם. השם "טרמיני" של תחנת הרכבת המרכזית של רומא נובע מהמקום.

בית המרחץ קיבל מעל 3,000 אנשים, כפל קיבולת מרחצאות קרקלה. שטח הקומפלקס היה כ-370×380 מטר; הבניין המרכזי כ-180×250 מטר. המתחם ניצב בצפון‑מזרח לגבעת וימינאליס ושירת בעיקר את תושבי גבעות אסקווילין, קווירינאל וסיום וימינאליס. בגלל הקרבה לחומת סרוויוס נהגו חיילים לבקר בו.

המתחם סימטרי משני צדיו. המבקרים נכנסו תחילה למלתחות (apodyterium), שם המשיכו לבריכה חיצונית (natatio) או לאולם התעמלות (palaestra). בפלסטראות עמדו עמודי גרניט שיובאו ממצרים.

כמקובל בבתי מרחץ רומיים היו כאן חדר אדים, סאונה, חדר מים חמים שנקרא קלדאריום (caldarium), חדר מים פושרים (tepidarium) וחדר מים קרים, הפריגידריום (frigidarium). תהליך הרחצה נע בדרך כלל מהיבש והחם אל הקר. הפריגידריום שימש גם כמועדון חברתי והיה החדר המעוטר ביותר. האם היו גברים ונשים? כן, המקום נגיש לשני המינים, אך שעות השהייה הופרדו: נשים בבוקר, גברים אחר הצהריים והערב.

משני צדדי האקסדרה החצי‑מעגלית היו שתי ספריות. קיומן מראה שבתי מרחץ שימשו גם לפעילויות חברתיות ותרבותיות, לא רק לרחצה. סביב המבנים היו גנים וחומה מגודרת.

הנדסה: הקומפלקס דרש מערכת מורכבת של הובלת מים באמות, חימום תת‑רצפתי (hypocaust) וטיח חיצוני שנתן מראה של שיש לבן. מערכות השירות והמעברים שימשו לעבדים שאחזו בתחזוקה. המבנה מקושט מבפנים בשיש, פסיפס ופסלים. מאגר המים הוזן מענף של אקווה מארקיה (Acqua Marcia), אחת מאמות המים הארוכות של רומא.

ההקדשה המקורית, שנכתבה בין מאי 305 ליולי 306 ושמוצגת היום במוזיאון הלאומי של רומא, מבהירה שמקסימיאנוס פיקח על הבנייה ושהמרחצאות הוקדשו בשם אחיו דיוקלטיאנוס. הבנייה הושלמה בתוך כשבע שנים, זמן קצר יחסית לעידן סוער זה. רבים מהמבנים שסרו מהדרך נחרבו, וחומרי הבנייה הובאו מכל רחבי האימפריה, כולל עצים מיערות באוואריה.

המרחצאות פסקו מפעילות בשנת 537, כשאמות המים נהרסו על ידי הגותים. בימי הביניים ננטש האתר, וחלק גדול מהשיש והעמודים נלקח לשימושים אחרים. במשך הדורות היו תוכניות שונות לשימוש במקום, אך ללא מימוש מידי.

בשנת 1541 דרש נזיר סיציליאני, אנטוניו לו דוּקא, להקצות חלק מהאתר לכנסייה ולקדש אותו. לאחר שנים של בקשות, האפיפיור פיוס הרביעי הורה ב-1561 על הקמת כנסייה, ומיכלאנג'לו, אז בן שמונים, הוזמן לתכנן אותה. מיכלאנג'לו הצליח לשלב אלמנטים מקוריים של המרחצאות, ובין היתר השתמש בשמונה עמודי גרניט מקוריים. הכנסייה נקראת כיום Santa Maria degli Angeli e dei Martiri.

מן המאה ה-18 ועד המאה ה-19 ואז לאחר איחוד איטליה, האזור שינה את פניו. תחנת הרכבת רומא טרמיני נבנתה בסמוך, וחלק מהמבנים שימשו כמחלקה של המוזיאון הלאומי הרומי.

המבנים המרכזיים הם בין השמורים ביותר של האתר. בצד הצפוני של פיאצה דלה רפובליקה נראים שרידי אפסיס של הקלדאריום. חלק מהחללים הוסבו לשימושים מודרניים.

מרחצאות דיוקלטיאנוס היו בית רחצה גדול ברומא. בית רחצה גדול זה נבנה ב-298 וב-306 נחנך על ידי קיסר בשם דיוקלטיאנוס. זה היה אחד הבתים הכי גדולים ורשומים ברומא.

המרחצאות יכלו לקלוט למעלה מ-3,000 בני אדם. שטח הקומפלקס היה גדול מאוד. הוא עמד בצפון‑מזרח לגבעת וימינאליס ושירת אנשים משלוש גבעות בסביבה.

הכניסה הובילה למלתחות (apodyterium). מלתחות הן חדרים לשינוי בגדים. אחר כך היו בריכה חיצונית (natatio) ושטח למשחקים והתעמלות (palaestra). פלאסטראה היא חצר לאימונים.

היו כאן חדרים עם מים חמים (קלדאריום). קלדאריום הוא חדר מים חמים. היו גם חדרים חמים ובינוניים, ובסוף חדר מים קרים שנקרא פריגידריום. הפריגידריום היה מקושט והאנשים שוחחו שם.

שני צדדי אולם חצי‑המעגל נקשרו לספריות. ספריות הן חדרים עם ספרים, והן הראו שהמרחצאות היו גם מקום ללימוד ולפגוש חברים.

ב-537 חדלו המרחצאות לפעול, כשהגותים הרסו את צינורות המים שהביאו מים. במשך שנים רבות המקום ננטש ואנשים לקחו ממנו שיש ועמודים.

ב-1541 נזיר בשם אנטוניו רצה לבנות כנסייה בחלק מן האתר. ב-1561 האפיפיור אישר זאת ומיכלאנג'לו תכנן את הכנסייה. הכנסייה נקראת Santa Maria degli Angeli e dei Martiri.

במאה ה-19 נבנתה ליד המרחצאות תחנת הרכבת רומא טרמיני. חלק מהבניין הפך לחלק מהמוזיאון הלאומי של רומא.

היום המבנים המרכזיים נשמרו. בצד הצפוני של פיאצה דלה רפובליקה רואים שרידי חדר המים החמים. חלקים מהמקום משמשים לשימושים אחרים.