משה ציפר

משה ציפר (24.4.1902, 9.4.1989) היה פסל ישראלי מרכזי. הוא זכה לתואר יקיר תל אביב וצפת. עבודתו מלאה במודרניזם רך ושמרני. ציפר עבד בחומרי אבן, עץ וברונזה.

משה ציפר נולד בפשמישל שבגליציה, אז תחת האימפריה האוסטרו־הונגרית (כיום בפולין). אביו היה בנאי. כבר בילדותו קיבל חינוך ציוני ולמד עברית. כנער הצטרף לתנועת הנוער השומר הצעיר (תנועת נוער ציונית) ולאחר מכן עבר להכשרה חקלאית. בגיל 17 עלה ארצה בספינה רוסלאן, ב-1919, יחד עם קבוצת חלוצים ואמנים שקראו תיגר על התרבות הישראלית החדשה.

בתחילת שנות העשרים עבד בעבודות חקלאיות ובקיבוצים. פציעה לאחר נפילה מהחמור בבית אלפא הובילה אותו לקרוא ספרי אמנות. זה הצית את יצר הפסל בו והוא התחיל לגלף בעץ. בטרם יצא ללמוד בחו"ל עבד אצל הפסלים אברהם מלניקוב ובוריס שץ.

בווינה הצטרף לכיתתו של פרופסור אויגן שטיינהוף בבית הספר לאמנויות שימושיות (Kunstgewerbeschule). בשנת 1925 הוצגו עבודותיו בתערוכה בפריז. ב-1928 הוא הציג סדרת פסלים בגלריה הולביין בוינה.

בהמשך עבר לברלין ולמד בסטודיו של אדוין שארף. שם פגש את אלברט איינשטיין בשנת 1929. איינשטיין תמך בו במלגה והעניק לו קשר לתקופת הלימודים. ציפר העניק לאיינשטיין פסל אשה חצוב באבן; הפסל שייך היום למשפחתו של איינשטיין בארצות הברית. בעקבות עליית הנאצים נאלץ ציפר לעזוב את גרמניה באפריל 1933 ולשוב לארץ.

אחרי שובו התגורר בירושלים ושילב הוראה בפיסול עם עבודה אישית. בשנות ה־30 יצא לפריז פעם נוספת. שם עבד בסטודיו ליד האקדמיה גדלה שומיאר ויצר בעיקר לפי דגם עירום. בחזרתו לארץ המשיך להורות ולפסל, ראשון בירושלים ואחר כך בתל אביב.

ציפר יצר דיוקנאות לאישים חשובים, בהם אלברט איינשטיין, חיים ויצמן ודמויות נוספות. הוא עמד מאחורי פסלים רבים שנמצאים במרחב הציבורי בישראל.

ציפר יצר עשר אנדרטאות ופסלי זיכרון לזכר חללי מערכות ישראל. בין יצירותיו בולטות אנדרטאות בחוף תל אביב, תבליטים לזכר חללים בקיבוצי ערבה וחבל יישובים אחרים, ופסלים שנמצאים בכיכרות ובאתרי זיכרון.

עבודותיו מופיעות בכמה מקומות בולטים: תבליטי זיכרון בכיכר העצמאות בנתניה (1953), הפסל "החייל הפצוע" בקבוצת גבע (1953), אנדרטה בעין גדי ותבליטים במקומות אחרים.

משנת 1934 נסע ציפר מדי קיץ לצפת. ב־1959 קיבל מהעיר בית מרחץ טורקי ישן והפך אותו לגלריה ולעבודת מגורים. סביב המבנה יצר גן פסלים שבו הציב יצירות שיצר מאבן. הגן תוכנן כהמשכה של הטבע. לכל פסל הייתה סיבת קיום משלו והוא נערך כך שהצופה יכול להסתובב סביבו ולראותו מזוויות שונות. גן הפסלים נחנך ב־2.10.1977.

בני הזוג ציפר ציוו את הגלריה והבית לצפת. הם הקצו את הדירה לאמנים אורחים. כיום המקום מדווח כנטוש.

ציפר לא הציג תערוכות רבות. תערוכת היחיד שלו התקיימה בוינה ב־1928. הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות ובינלאומיות בברלין, פריז, וינה ונקודות מרכזיות בארץ, כולל ירושלים ותל אביב.

ב־1984 הורישו משה ורחל ציפר את ביתם בתל אביב לפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב. הארכיון שירה ותיעד את יצירותיו וחומר על אמנות פלסטית ישראלית. בסוף 1992 הועבר הארכיון לבית מיוחד לציור ופיסול. בפברואר 2010 הועבר הארכיון לספריית וינר באוניברסיטת תל אביב ונחנך בשם "ארכיון 'בית ציפר'". זהו הארכיון האקדמי היחיד בישראל שמוקדש לתיעוד וחקר האמנות הישראלית.

משה ציפר (1902, 1989) היה פסל. פסל זה אומר אדם שעושה יצירות מאבן, עץ או מתכת.

ציפר נולד בפולין. כשהיה צעיר עלה לארץ בספינה בשם "רוסלאן" ב־1919. בהתחלה עבד בחקלאות. פציעה גרמה לו לקרוא ספרי אמנות. אז התחיל לגלף בעץ ולהפוך לפסל.

הוא נסע ללמוד באירופה. למד בוינה וברלין. שם פגש את אלברט איינשטיין. איינשטיין עזר לו בתקופת הלימודים. ציפר החזיר בחלק מפסליו וצייר גם דיוקנאות של אנשים מפורסמים.

ציפר עשה פסלים ודיוקנאות לאנשים כמו איינשטיין. הוא יצר גם אנדרטאות, פסלים לזיכרון אנשים שנפלו במלחמות. פסלים שלו נמצאים בחוף תל אביב ובאתרים בארץ.

בצפת שיפץ ציפר בית מרחץ טורקי והפך אותו לגלריה. סביב הבית נטע גן פסלים. הפסלים מוצבים בין עצים ואבנים. גן הפסלים נפתח רשמית ב־1977. ציפר נתן את המקום לצפת ולאמנים אורחים.

ב־1984 ציפר ורעייתו תרמו את ביתם לאוניברסיטת תל אביב. שם הוקם ארכיון לשימור יצירות וחומר על אמנות ישראלית. בשנת 2010 הועבר הארכיון לספריית וינר באוניברסיטת תל אביב.