משקל (שירה)

משקל (ריתמוס) הוא השם למערכות המקצב בשירה. למושג גם שמות נרדפים: ריתמיקה, מטריקה ופּרוזודיה. שירה עם מקצב קבוע נקראת שירה שקולה; שירה ללא מקצב קבוע נקראת שירה חופשית.

יש כמה שיטות עיקריות לבניית מקצב. בשיטה הכמותית (השיטה הסילבית) סופרים הברות מסוגים שונים, ארוכות וקצרות, כפי שהשפה מגדירה אותן. זו השיטה בשירה ביוון ובלטין ובחלק מהשירה הצרפתית. בשיטה האיכותית (השיטה הסילבו-טונית) המקצב מבוסס על הטעמות, הברות מודגשות מול בלתי מודגשות. אנגלית, גרמנית, רוסית ועברית מודרנית משתמשות בעיקר בשיטה זו.

השירה העברית העתיקה השתמשה בדרך כלל בשיטה הכמותית או בשיטה טונית טהורה שבה מספור ההטעמות חשוב יותר ממספר ההברות. מאז ימי מדור המדינה השימוש במשקל בשירה העברית הצטמצם, ורוב השירה היא חופשית.

בשיטה זו אין מספר קבוע של הברות לשורה. שומרים על מספר קבוע של הטעמות (הברות מודגשות). שיטה זו הייתה מקובלת בשירת המקרא, בשירת המזרח הקדום ובפיוטים מוקדמים.

השיטה הסילבית מקפידה על מספר שווה של הברות בשורה. מקורה בשירת יון ורומא, והתחזק בעיקר בשירה הערבית. זו השיטה השלטת בצרפת, כיוון שהטעמת המילים בצרפתית גמישה. משקל נפוץ בצרפתית הוא החרוז האלכסנדרוני, 12 הברות ושבר באמצע השורה.

בשירה הערבית ובשירת יהודי ספרד שמים לב גם לרצף של תנועות ו"יתדות" (שווא נע וחטף). תנועה היא הברה פתוחה או סתומה; יתד הוא שווא נע או חטף שאחריו תנועה. לדוגמה, בשירת ימי הביניים של יהודי ספרד נמצא משקל שבו סדר התנועות והיתדות קובע את המקצב. על פי השערה, דונש בן לברט הוא שהכניס משקל כזה לשירה העברית.

בחלק מהפיוטים סופרים רק תנועות מלאות בשורה, בלי לשים לב לשוואים. למשל, פיוט של רבי שלמה אבן גבירול בנוי במשקל של 3-3-6 הברות.

במשקל זה סופרים גם תנועות וגם שוואים נעים בלי להבחין ביניהם. דוגמה מאוחרת היא הפיוט "ידיד נפש" שבו שמונה הגאים בצלעית.

בשיטה זו מקפידים גם על מספר ההברות וגם על דפוס ההטעמות. יחידת המקצב נקראת רגל, דפוס חוזר של הברות מוטעמות ובלתי מוטעמות. משקל השיר נקבע לפי סוג הרגל וכמות הרגליים בשורה. אי-הטעמה של הברה קוראים לה השפלה.

שמות הרגליים לקוחים מהמונחים של השירה הקלאסית ביוון. בניגוד לשיטות הקלאסיות, כאן הרגל מתייחסת להטעמה ולא לאורך התנועה. מכאן שבחלק מהמקרים רגלי השירה הקלאסית לא מתאימות לשיטה הסילבו-טונית.

בשירה הקלאסית יש רגליים נוספות כמו דיבְּרַכוּס או פיאון. ברוב השפות המודרניות מחלקים שורות אלה שוב לרגליים מוכרות יותר, למשל פיאון עשוי להתחלק לשתי רגליים יאמביות.

משקל שיר נקרא לפי מספר הרגליים בשורה עם תחילית יוונית: שתי רגליים = דימטר, שלוש = טרימטר, חמש = פנטמטר, שישה = הקסמטר. פנטמטר יאמבי הוא משקל ידוע באנגלית, והקסמטר אנאפסטי אופייני לשירה היוונית.

יש שירים שבהם מספר הרגליים משתנה משורה לשורה, אבל שומרים על קצב קבוצתי או על רצף הטעמות. דוגמה היא החמשיר, שבו שורות קצרות וארוכות משולבות בקביעות. גם משוררים כמו לאה גולדברג נצפו מחליפים חלוקות רגליים כדי לשקף משמעות.

חלק מהחריגים מקבלים שמות מקצועיים, כמו היפרקטלקטיות (הברה נוספת בסוף השורה). לפעמים הפסקות בכיתה המטריות משרתות משמעות רטורית ביצירה.

משקל (ריתמוס) זה השם לקצב בשירים. קצב הוא איך השיר נשמע כשקוראים אותו. יש שירים עם קצב קבוע ושירים בלי קצב כזה.

בשיטה זו לא סופרים הברות. סופרים כמה הברות מודגשות (הטעמה) יש בכל שורה. זוהי שיטה ישנה שראינו בתנ"ך ובפיוטים.

כאן סופרים הברות (הברה היא חלק ממילה). בצרפת יש הרבה שירים כאלו. משקל ידוע בצרפת הוא השורה בתריסר הברות עם הפסקה באמצע.

בחלק מהשירים הערבים וספרדיים סופרים גם סוגי תנועות קטנות בשם יתד ותנועה. תנועה היא הברה מלאה. יתד הוא צליל קצר לפני תנועה.

יש משקל שבו סופרים רק תנועות מלאות. זה היה נפוץ בפיוטים של ימי הביניים.

במשקל זה מספרים גם תנועות וגם שוואים (צלילים קצרים). למשל, בפיוט "ידיד נפש" יש שמונה צלילים בצלעית.

כאן יש דפוס חוזר של הקשיות והקלות במילים. דפוס כזה נקרא רגל, יחידת קצב שחוזרת.

רגל היא צירוף של הברות מודגשות ובלתי מודגשות. בשירים באנגלית למשל יש לעיתים חמש רגליים בכל שורה. זה נקרא פנטמטר יאמבי.

שמות כמו דימטר, טרימטר ופנטמטר אומרים כמה רגליים יש בשורה. "פנטמטר" אומר חמש רגליים.

לפעמים שורות משתנות באורך. יש שירים שמשלבים שורות ארוכות וקצרות יחד, וזה גם נשמע טוב.

מילים מסובכות: הברה = חלק מהמילה שאפשר לומר בפעם אחת. הטעמה = הברה שמדברים עליה חזק יותר.