נאו-קלאסיציזם

הנאו-קלאסיציזם (החזרה לצורות הקלאסיות של יוון ורומא) היה סגנון אמנותי שפרח בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-19 (כ-1790, 1840).

הסגנון נוצר כתוצאה משינוי פוליטי וחברתי גדול: המהפכה הצרפתית של 1789 שינתה את השלטון וערכי החברה. לפני כן שלט ברוקוקו, שהיה אמנות של חצרות ותענוגות. המהפכה הביאה רעיונות של חופש, שוויון ואחווה, וכן פטריוטיזם (אהבת מולדת והקרבה למענה). אמנים שאפו לבטא רעיונות אלה ולחזור למבנים הקלאסיים כערכים של סדר, פשוטות והיגיון.

התגליות הארכאולוגיות של אותה תקופה חיזקו את ההערכה לאמנות העתיקה. ההשפעה נראתה באדריכלות, בריהוט ובאמנות הפלסטית. אמנים שאבו נושאים מפולקלור ושיחררו לדימויים מהעת הרומית והיוונית, תוך עבודה לפי נורמות האקדמיה והדגשת אידאות ציבוריות ופטריוטיות.

ז'אק-לואי דויד נחשב לצייר המרכזי של התקופה. היה מקורב לרעיונות המהפכה ותמך בפומבי במנהיגים המהפכניים. בציוריו שילב דמויות ואירועים מן התקופה לצד סיפורים קלאסיים. יצירות ידועות: מות מארה, שבועת האחים ההוראטים, ומותו של סוקרטס.

אנגר היה תלמיד רוחני של דויד, אך דגל בקו מדויק ובחשיבות הצורה. הוא הושפע מפיסול יווני והציג קו חזק יותר מצבע. באנגר נראה גם עניין באוריינטליזם (התעניינות בדימויי המזרח). יצירתו המפורסמת: האודליסק הגדולה.

בתחום המוזיקה המונח שונה במקצת: התקופה הקלאסית המוזיקלית מוגדרת בערך 1720, 1800, עם היידן, מוצרט ובטהובן. כשמדברים על "נאו-קלאסיקה" במוזיקה מתכוונים לזרם במאה ה-20 ששאב צורות מהמוזיקה של הבארוק והקלאסיקה (כגון פוגה, קונצ'רטו גרוסו וריקודים) והכניס להן חומר מודרני.

מלחינים בני המאה ה-20, כמו סטרווינסקי ופרוקופייב, כתבו יצירות בנוסח זה. דוגמות מפורסמות הן "פולצ'ינלה" של סטרווינסקי ו"הסימפוניה הקלאסית" של פרוקופייב. המוזיקה הזו שמרה על סדר ובהירות, ושילבה עומק מודרני בתוך תבניות ישנות, לעיתים גם בכוונה פרודית.

האופנה אימצה צורות מהפסלים הקלאסיים ושיקפה רעיונות של פשטות ושוויון אחרי המהפכה (אחריה הפכה נפוצה משנת 1798). נשים לבשו שמלות מוסלין (בד קל) רפויות תחת החזה, בצבעים בהירים, בסגנון שנקרא גם "אמפייר" על שם ג'וזפין. השיער נאסף בקלילות או נתקצר בהשפעת פסלי ראש רומיים.

גברים ויתרו על הפאות המבויישות. תסרוקות קצוצות ומתולתלות הפכו לנפוצות, במיוחד בזכות הדוכס מבדפורד, שתרם לפופולריות של ה"תספורת בדפורד".

נאו-קלאסיציזם הוא סגנון אמנות שחוזר לצורות של יוון ורומא העתיקות. המילה אומרת: "חדש-קלאסי".

בצרפת, אחרי המהפכה של 1789, אנשים רצו ערכים כמו חופש ושוויון. אמנים גם רצו לצייר צורות פשוטות וסדורות כמו בתבליטים של העת העתיקה. תגליות של פסלים ושרידים עתיקים עזרו להם.

ז'אק-לואי דויד היה צייר מפורסם. הוא צייר סצנות היסטוריות ויצירות כמו "מות מארה" ו"שבועת האחים ההוראטים".

אנגר אהב קווים מדויקים. הוא צייר את "האודליסק" המפורסת.

במוזיקה יש תקופה שנקראת קלאסית, עם היידן, מוצרט ובטהובן. במאה ה-20, מלחינים חזרו לצורות הישנות ויצרו מוזיקה מודרנית בסגנון ישן. סטרווינסקי ופרוקופייב כתבו כאלה יצירות, לדוגמה "פולצ'ינלה" ו"הסימפוניה הקלאסית".

האופנה שינתה צורה אחרי המהפכה. נשים לבשו שמלות קלות מבד שנקרא מוסלין. קוראים לסגנון גם "אמפייר" על שמה של ג'וזפין. גברים הפסיקו להסתיר את ראשם בפיאות. התספורת הקצרה שנקראה "בדפורד" הפכה פופולרית.