נבל

נבל הוא כלי מיתר. המיתרים שלו מחוברים בין הצוואר ותיבת הצלילים באלכסון, ולא במקביל כמו בגיטרה. טווח הצלילים של הנבל משתרע על שבע אוקטבות, כמעט כמו בפסנתר. כל מיתר מתאם לתו בסולם דו מז'ור (הסולם של הקלידים הלבנים בפסנתר). כדי להקל על מציאת המיתרים, נהוג לצבוע את מיתרי דו באדום ואת מיתרי פה בשחור.

נבל מודרני סטנדרטי מורכב מאלפי חלקים ומיוצר ממספר סוגי עצים. צורת ההלחנה לנבל ולפסנתר דומה, ולכן לעיתים מנגנים קטעים שכתובים לפסנתר על נבל ולהפך. קל יותר להמיר נבל לפסנתר מאשר להפוך יצירות פסנתר לנבל, כיוון שהקלידים נגישים יותר מהמיתרים.



יש שלוש צורות כלליות של נבלים: נבלים קשתיים, בהם הצוואר והגוף מעוגלים; נבלים זוויתיים, בהם הצוואר והגוף יוצרים זווית ברורה; ונבלים מסגרתיים, בהם ישנו חלק נוסף שיוצר משולש בין הצוואר והגוף, לחיזוק המתח שנוצר מהמיתרים. הנבל שאנו משתמשים בו בתזמורות היום הוא נבל מסגרתי גדול עם 46, 47 מיתרים. מיתרי הבס עבים, עשויים מתכת מצופה או תיל, ומיתרי הסופרן עדינים יותר, מניילון או מגידים.


כיוון נבל נעשה על ידי מתיחה או שחרור של המיתר מהצד של הצוואר. הנבל רגיש ללחות ולשינויים במזג האוויר, ולכן צריך לכוונו לעיתים קרובות. גם כשנבל מכוון, מוסיפים כיוונים מסוימים כדי לנגן בסולמות שונים. בנבלים המערביים יש כיום שתי ארכיטקטורות מרכזיות שמאפשרות את זה.


הנבל אוגר מאמצים חזקים בעץ שלו. נבל דוושות (פדלים) עם 47 מיתרים מחזיק לחץ של כשני טון. הלחץ הזה משנה את העץ והמבנה עם הזמן. בלאי משפיע על דיוק הצלילים, על אורך העמוד, ועל מהלך הדוושות. יש גם חלקים שחובשים ותיפגמים, כמו הלבד סביב הדוושה. את כל זה מטפל טכנאי בנבל בתהליך שנקרא רגולציה. מומלץ לבצע רגולציה לנבל דוושות כל שנה, שנתיים. לנבל קלטי (לברים) מומלץ לעשות רגולציה אחרי שנתיים אם חדש, ואז כל חמש שנים במצב תקין.


לנבל דוושות יש שבע דוושות בבסיס המחוברות לצוואר. כל דוושה שולטת בתו אחד בשלוש עמדות: למטה, באמצע, ולמעלה. הדוושות מאפשרות לנגן חצאי טונים (מחצית של טון במוזיקה). הרמה של דוושה משנה את אורך המיתר ומעלה את הצליל בדיאז. הורדה מקצרת את המיתר ומייצרת במול. המצב האמצעי נותן את התו הטבעי. נבלים דוושות הם הכלים המקובלים בתזמורות קלאסיות.


בנבל קלטי (נבל לברים, נבל אירי) משיג חצאי טונים בשתי דרכים: כיוון המיתר לפני הנגינה, או שימוש ב'לבר', וו קטן שמקצר את המיתר כדי להעלות את הצליל. הווים לא יכולים תמיד להוריד מיתר לבמול, לכן נבלאים רבים מכוונים מראש מספר מיתרים לבמול. נבל קלטי זול יותר מנבל דוושות אך פחות גמיש במעבר בין סולמות. הוא מתאים מאוד למוזיקה אירית ומסורתית. הנבל הקלטי נחשב סמל של אירלנד.


נבלים קשתיים עתיקים הופיעו בשומר ובמצרים בין השנים 3000, 2000 לפנה"ס. נבלים קשתיים שרדו באזורים שונים עד היום. נבלים מסגרתיים הופיעו באירופה במאה ה-9 והתפתחו לגרסאות שונות לאזורי אירלנד וסקוטלנד וליתר היבשת. לפי מסורת מקראית, המלך דוד ניגן בנבל קשתי שנקרא לירה או "כינור דוד".


במוזיקה של המאות ה-16 עד ה-18 נדרשו צלילים נוספים שלא היו בסולם המסורתי של הנבל. ניסו להוסיף שורות מיתרים ולחבר ווים למיתרים. בסופו של דבר פותחו דוושות (פדלים) שהצליחו להעלות מיתר בחצי טון, ובכך להרחיב את היכולת הכרומטית של הכלי.


בתנ"ך המילה "נבל" הופיעה כשם כלי נגינה וקיבלה שימוש נרדף למילה "נאד". תיבת התהודה של הנבל המקראי הייתה דמוית נאד עור, ולכן קוראים לכלי על שם כלי הקיבול.


הנבל מופיע בסמלים ובפסלים, למשל כסמל אירלנד וכפסליו/ציוריו של נגני נבל במצרים העתיקה ובישראל.

נבל הוא כלי מיתר. מיתר הוא חבל דק שיוצר צליל. המיתרים מחוברים בצד של גוף הנבל ובצוואר באלכסון.

נבל יכול להפיק הרבה צלילים. יש לו שבע אוקטבות. אוקטבה היא קבוצה של תווים שחוזרת. בקצה אחד יש מיתרים עבים לבס. במיתר הדו צובעים באדום, ובמיתר הפה בצבע שחור, כדי למצוא אותם מהר.


יש שלושה סוגי נבלים: קשתי, זוויתי ומסגרתי. הנבל המסגרתי הוא הגדול והנפוץ בתזמורת.


כיוון הוא מתיחה או שחרור של המיתר. הנבל משתנה כשהמזג אוויר ולחות משתנים. לכן מכוונים אותו הרבה.


בדוושות יש שבע דוושות. דוושה היא פדל רגל שמחליף גובה תו. כל דוושה יכולה להיות למטה, באמצע או למעלה. כך אפשר להוציא חצי צליל.


בנבל קלטי יש וו קטן שנקרא לבר. לבר מקצר את המיתר ומעלה את הצליל. בנבל כזה וכוון לפני הנגינה לעתים.


נבלים ישנים נמצאו במצרים ושומר לפני אלפי שנים. באירלנד הנבל הקלטי חשוב ומוכר.


בתנ"ך כתוב שהמילה "נבל" הייתה גם שם לכלי. התיבה שלו דמה לנאד עור, ולכן קראו לו כך.

הנבל מוצג בסמלים ובפסלים בפינות שונות בעולם.