נבל הכרמלי

נָבָל הַכַּרְמְלִי הוא דמות מקראית המופיעה בספר שמואל, בפרק שמפריד בין שני תיאורים של בריחתו של דוד הצעיר מפני שאול. הוא מוצג כאיש רב־עושר, נהנתן, קמצן ונצלן. יש פירוש שאומר ששמו משמעו "אציל" (כמו המילה הערבית nabil), ומשחק מילים במדרש מקשר בין שמו לבין לבן, דמות אחרת בתנ"ך שמונהגת ברמאות; ההשוואה מדגישה את אופיו הבעייתי של נבל.

התיאור המקראי פותח בתיאור עושרו של נבל, ולא בשמו. התנהגותו מאושרת שם: קמצנות וגאווה. במדרש חכמים מצוין שהיפוך האותיות בין נבל ולבן מסמל דמיון באופי, שניהם רמאים. יש גם משחק לשוני עם המילה "נבל" ו"נבל יין" (כלי קשר ליין), שמדגיש את ההקשר התרבותי לשמו.

נבל התגורר בכרמל ובמעון, שתי ערים בדרום הר חברון. שמותיהן נשמרו כעתרים ארכיאologיים (ח'רבת כרמל וח'רבת מעין).

כאשר אנשי דוד ביקשו מנבל תבואה ומזון כתגמול על כך ששמרו על רעותיו מפני שודדים, נבל השיב להם בגאווה ובוז וסירב לתת. תגובת דוד הייתה כעס גדול; הוא אסף כארבע מאות לוחמים והתכוון להכות בנבל ובאנשיו. נבל, שאולי תמך בשאול או שלא העריך את כוחו של דוד, לא חשש ממנו.

אביגיל, אשת נבל, מיהרה להציע לדוד חטיפים ומתנות ולשכנעו לוותר על נקמה. הנאום של אביגיל הציל את חייו של נבל ושל אנשי ביתו: דוד נרגע והפסיק בתוכניתו. כשחזרה אביגיל הביתה ודיווחה לנבל על מה שעשתה, נבל התמוטט חולה ועשרה ימים לאחר מכן מת.

חלק מפרשנים במדרש טוענים שאביגיל אולי שאפה מלכתחילה להתקרב לדוד ולהסיר את נבל מהתמונה. לפי מסורת מסוימת מת נבל בט' בסיוון. האירוע מדגיש נושאים של גאווה, צדקה, ומידת החסד שנבל עצמו לא הוכיח.

נבל הכרמלי הוא איש עשיר שהוזכר בתנ"ך. הוא היה קמצן ולא נתן מזון לאנשי דוד.

שמו "נבל" משדר שהוא לא נדיב. יש סיפור חכם (מדרש) שאומר שהשם שלו קשור לשם של לבן, דמות אחרת שהתנהגה ברמאות.

נבל גר בכרמל ובמעון. אלה מקומות בדרום הר חברון.

אנשי דוד הגנו על נחלת נבל. הם ביקשו אוכל כתגמול. נבל קילל וסירב לתת.

דוד כעס והלך לתקוף את נבל. אביגיל, אשת נבל, הביאה מזון ומתנות לדוד. היא דיברה בחכמה והסבירה לו למה לא צריך להרוג. דוד נרגע ולא פגע בנבל.

כשאביגיל סיפרה לנבל מה עשתה, הוא חלה ומת. יש מסורת שאומרת שזה קרה בט' בסיוון. הסיפור מראה שלהיות נדיב ולדבר בחכמה יכול למנוע רע.