נהר הירדן (בערבית: نهر الأردن) זורם בציר מצפון לדרום בתוך השבר הסורי-אפריקני וחוצה את האזור לשני חלקים, הגדה המזרחית והצד המערבי. אורכו מהמקורות במורדות חרמון ועד ים המלח כ־250 ק״מ. הספיקוּת הממוצעת בשפך לכנרת עומדת על כ־440, 444 מיליון מ״ק לשנה, והוא מהווה גבול טבעי בין ישראל ויהודה ושומרון ממערב לבין ממלכת ירדן ממזרח. הירדן חשוב מאוד במסורת היהודית והנוצרית, ויש בו אתרי טבילה וציון דתי.
השם "ירדן" מוזכר כבר במקורות עתיקים. יש כמה השערות לשורשו: פירוש מצרי שמחבר יָאר (נהר) + דן, או שורש פרו־אירופי yad/yar שמשמעותו "זורם כל השנה". במסורת היהודית מופיע גם הסבר מילולי: "שיורד מדן", יורד ממקום בשם דן.
אגן ההיקוות (האזור שבו מי גשם ונגר מתרכזים ונכנסים לנהר) של הירדן נוצר יחד עם בקע ים המלח. אורך הנהר מהמוצא בעמק החולה ועד ים המלח כ־250 ק״מ. בקו אווירי הכנרת וים המלח מופרדים בכ־105 ק״מ, אך בגלל פיתולים מגיע אורך הערוץ לכ־200 ק״מ. יחס הפיתולים של הירדן הוא כ־1:1.86, גבוה מהממוצע העולמי. שטח אגן ההיקוות כולל את הירמוך הוא כ־18,331 קמ״ר.
המוצא העיקרי של מי הירדן הוא הגשמים והשלגים על חרמון. המים מגיעים על ידי נגר עילי (שטפונות על פני הקרקע), חלחול תת-קרקעי ונביעות של מעיינות. הירדן נחלק לשני חלקים ברורים: "הירדן ההררי" מצפון, מהחולה ועד צפון הכנרת, ו"הירדן הדרומי" מהכנרת ועד ים המלח. לאחר ייבוש אגם החולה הועבר חלק מי הנגר בתעלות מלאכותיות, והנהר נכנס לכנרת דרך תעלת מוצא ומספר סכרים.
באגן ההיקוות של הירדן יש מגוון אקלימים קצרים: ים תיכוני הררי בצפון ועד אקלים מדברי בדרום. הר חרמון מקבל משקעים רבים ושלג בפסגות. כמויות הגשם יורדות מצפון לדרום וממערב למזרח; החרמון מקבל מעל 1,300 מ״מ בשנה ולעומת זאת חוף ים המלח פחות מ־100 מ״מ.
ספיקת המים (כמות המים הזורמת בשנה) בתחנת גשר הפקק לפני כניסת הנהר לכנרת היא כ־444 מיליון מ״ק בממוצע (1960, 2024). בעבר, לפני ייבוש החולה וניצול יובלים כמו הירמוך, הייתה הספיקה גבוהה בהרבה. הירמוך תרם בעבר כ־480 מיליון מ״ק בשנה, והירדן הדרומי כולו עמד בעבר על כ־1.2, 1.3 מיליארד מ״ק בשנה.
בחורף 1968, 1969 נרשמו שיאי זרימה גדולים בעונה, כולל מעל מיליארד מ״ק בעונות חורף מסוימות. ספיקה שיטפונית מקסימלית נקובה בעשרות ומאות מ״ק בשנייה, ונרשמו גם עונות בצורת קשות שבהן הספיקות השנתיות צנחו באופן דרמטי.
השיפוע הממוצע של החלק הזה הוא כ־0.8%. מהירות הזרימה בעת שפל היא סביב 1.37 מ׳/ש׳ ועשויה להגיע עד 1.7 מ׳/ש׳ בעת גאות. לאחר הקמת סכר דגניה (1932) והמשלוחים במוביל הארצי (1964), וכן ניצול מי הירמוך, פחת משמעותית כמות המים מדרום הכנרת, לעתים עד כ־98% בצירים מסוימים. הספיקה השנתית הממוצעת בעשורים האחרונים עומדת על כ־150 מיליון מ״ק, עם תנודתיות גדולה.
הירדן מוזכר רבות: כגבול מזרחי של ארץ כנען, כמקום מעבר בני ישראל בכניסתם לארץ, ובניסים של נביאים כמו אליהו ואלישע. גם סיפורי ריפוי, כמו ריפוי נעמן מצרעת, מתוארים ליד הנהר.
"כיכר הירדן" מתארת מישור שטוח בבקעת הירדן שבו ישבו ערים מקראיות, כולל הערים שנחרבו במסורת (כמו סדום).
בהלכה מוזכר הירדן כגבול וכנהר שיש לו הלכות מיוחדות. דנו בו בשאלות של טומאה, גבולות מצוות התלויות בארץ, והאם הוא נחשב לחלק מארץ ישראל בקדושתה.
הירדן נחשב לאתר מקודש לנוצרים. צליינים נוהגים לטבול במימיו. בישראל אתר מוכר הוא הירדנית במוצא הנהר מהכנרת. בצד הירדני נמצא אתר המזוהה עם פעילותו של יוחנן המטביל.
פעולות אגן-המים, סכרים, תעלות ומאגרים בצדדים השונים, הפחיתו את הזרימה הטבעית של הירדן. הפחתת המים תרמה לירידה בהזנת ים המלח ולפגיעה בסביבה הטבעית של הנהר. כיום חלק מהזרימה בדרום מורכבת ממים מלוחים, מי שפכים וניקוז חקלאי.
נהר הירדן שימש השראה לשירים עבריים ידועים. בין היוצרים שהזכירו אותו נמצאים זאב ז'בוטינסקי ונעמי שמר, והמוטיב של שתי גדות הירדן חוזר ביצירה הישראלית.
קיימות תמונות היסטוריות ועכשוויות של הירדן, כולל גשר הפקק, הפיתולים בצפון, ומראות מהכנרת ועד ים המלח.
נהר הירדן זורם מצפון לדרום. הוא מתחיל בהרים של החרמון.
הוא יורד לים המלח אחרי כ־250 ק״מ.
הירדן מפריד בין ישראל לירדן.
הירדן חשוב לדתות רבות. נוצריים נוהגים לטבול בו. בסיפורים עתיקים נעשו בו ניסים.
המים מגיעים מגשם ושלג על החרמון. חלקם גם מגיע ממעיינות ותעלות.
בחורף הנהר עמוק ומהיר. בקיץ הוא שקט ושטוח.
מקומות ליד הכנרת הם רדודים יותר מאשר דרומה.
בצפון יש הרבה גשם ושלג. בדרום חם ויובש.
גשמים מגיעים בעיקר בחורף, בין נובמבר למרץ.
בנו סכרים ותעלות כדי להשתמש במים. זה הקטין את זרימת הנהר.
הפחתת המים פגעה בים המלח ובחיות סביבו.
הנהר ירד כמעט 468 מטר מהמקורות עד לים המלח.
הירדן מוזכר בשירים ישראליים ויש תמונות ישנות ממנו.
תגובות גולשים