נו (תיאטרון)

נוֹ (ביפנית: 能) היא צורת תיאטרון דרמטי-מוזיקלי יפנית שמקורה במאה ה-14. היא ידועה בחינניות מרוסנת, בשימוש במסכות ובשילוב של שירה, תנועה ומוזיקה.

התיאטרון התפתח בצמוד לקיוגן, סוג מחזה קומי שמוצג יחד עם הנו. המחזאים קאנאמי (1333, 1384) ובנו זאמי (1363, 1443) גיבשו את הנו לצורתו המודרנית. זאמי כתב רבות מהיצירות הקלאסיות והסביר את כללי האסתטיקה והביצוע.

במהלך תקופת אדו (1603, 1868) קיבל הנו חסות של הממשל הצבאי, ובתקופת מייג'י איבד את החסות אך נשמר כצורת דרמה לאומית יחד עם קיוגן.

חומר למחזות לקוח, בין היתר, מ"סיפור הייקה" על שבט טאירה. שירים ולחנים שביצעו נזירים עיוורים בליווי ביווה (כלי פריטה יפני) השפיעו על מחזות לוחמים. מקור נוסף הוא ספרות יפנית וסינית עתיקה.

ברפרטואר הקלאסי יש כ-250 מחזות. הם מחולקים לחמש קטגוריות עיקריות. נהגו לפתוח ביום ההופעות במחזה פולחני בשם אוקינה/קאמיוטה, ואחריו לשלב מחזות מכל הקטגוריות. בין ההצגות מופיעים קטעי קיוגן להקלה קומית.

המחזות על נשים איטיים, פיוטיים ומכוונים לאידיאל האסתטי "יוּגן" (יוגן = אלגנטיות שקטה). אורך מחזה טיפוסי נע בין 30 ל-120 דקות.

הדמות הראשית נקראת שיטה (Shite). היא לעיתים מופיעה עם בן לוויה הנקרא צוּרה (Tsure). הדמות המשנית, ואקי (Waki), לרוב כהן שמניע את העלילה בשאלותיו. בצד הבמה עומדת מקהלה שמתארת רקע או רגשות ולעיתים שותפת לשורות.

יש כ-1500 שחקני נו מקצוענים כיום. חמשת בתי הספר העיקריים הם קנזה, הושו, קומפארו, קיטה וקונגו. כל בית ספר מנוהל על ידי משפחה מרכזית ששומרת על המסורת.

הבמה עשויה מעץ הינוקי (hinoki, סוג ברוש יפני). על הבמה ציור של עץ אורן בשם קאגאמי-איטה. מאפיין בולט הוא ה'האשיגאקרי' (hashigakari), גשר צר משמאל ממנו נכנסים השחקנים. ביגוד השחקנים עשיר, במיוחד בדים משי ורקמות זהב.

התנועות בנו מסווגות ומוקפדות. חלקן מביאות משמעות, וחלקן יופי מופשט. לעיתים התיאטרון מזכיר מחול. הנו מותאם לשירה מלווה במוזיקה שמבוססת על טווח טונאלי מוגבל. התמליל פיוטי ומשתמש בקצב חמש-שבע-חמש, מקשר למסורת השירה היפנית כמו וואקה (שיר יפני עתיק) וההייקו.

המסכות בנו נקראות נומן (能面) או אוםוטה (面). בדרך כלל רק השיטה עוטה מסכה, ולעתים שחקנים המשיחים דמויות נשיות או על-טבעיות עוטים אותם. מסכות יכולות לייצג צעירים, זקנים, אלים או יצורים אחרים. שחקן מנוסה מבעיר תחושות שונות בעזרת זוויות ראש ותאורה, כך שמסכה נראית שמחה או עצובה.

נו (ביפנית: 能) הוא תיאטרון מיוחד מיפן. הוא נולד במאה ה-14. בהצגות יש ריקוד, שירה ומסכות.

הנו נוצר על ידי קאנאמי וזאמי. זאמי כתב הרבה מחזות ועזר לקבוע את הכללים.

יש כ-250 מחזות ישנים. בכל יום הופעות מתחילים במחזה פולחני בשם אוקינה. בין ההצגות יש קטעים קומיים שנקראים קיוגן.

הדמות הראשית נקראת שיטה. לפעמים יש לה חבר במה שנקרא צוּרה. יש גם דמות שנקראת ואקי. מקהלה עומדת בצד ושולחת שירים לתמונה.

הבמה בנויה מעץ הינוקי (עץ יפני). יש ציור של עץ אורן ברקע. יש גשר צר מצד הבמה שאותו שחקנים עוברים כדי להיכנס.
התלבושות עשירות ובדים נוצצים.

ברוב ההצגות השיטה עוטה מסכה. מסכות עוזרות להראות דמות של אישה, רוח או חיה. שחקן מנוסה יכול להראות רגשות בעזרת תנועת ראש ותאורה.

בשירה ובתנועה יש חוקים מדויקים. לפעמים זה נראה כמו ריקוד. ב-2008 הכריזה אונסק"ו שהנו היא חלק מהמורשת התרבותית של העולם.