נווה שאנן (תל אביב)

נווה שאנן היא שכונה בדרום תל אביב, שהוקמה ב‑1921. גבולותיה: רחוב הרכבת מצפון, דרך בגין ורחוב העלייה ממערב, רחוב החרש ממזרח ודרך שלמה מדרום.

לאחר מאורעות תרפ"א קבוצה של כ‑400 יהודים עזבה את יפו והקימה את נווה שאנן. המתחם הראשון נקנה לפרדס שייח'-עלי, שטח פורה של כ‑260 דונם (דונם = יחידת שטח). בצלאל יפה רכש את הקרקע, ובדצמבר 1921 חגגו את השלמת שלב הרכישה. בראש הוועד עמד יעקב פרמן.
חברי הקבוצה היו בעלי מקצוע שונים, נגרים, חקלאים, סוחרים ובוני‑ים, ורצו להקים חלופה עירונית למונופולים החקלאיים שסביב יפו. הם בחרו בתוכנית האדריכלית של יוסף טישלר, הידועה כ"המנורה".

תוכנית "המנורה" בנויה על רעיון קונצנטרי, בהשראת פרויקטים של ריכרד קאופמן ואבנימער הווארד (אדריכלים ומתכננים עירוניים). הרחובות תוכננו כסדרה של "קנים" היוצאים מ"השמש", רחוב לוינסקי, בדומה למנורת שבעת הקנים מבית המקדש. התוכנית לא מומשה במלואה כי לא רכשו את כל השטחים הנדרשים, והגבול שנוצר בין יפו לתל אביב קטע את התוואי.

מרכז התוכנית היה "מתחם ביאליק" שהכיל את בית הספר היסודי על שם חיים נחמן ביאליק, שנחנך ב‑1930. התושבים פתחו עסקים קטנים מקצועיים, כמו דפוס, נגרות וייצור מתכת, ששילבו מגורים ובתי עבודה בבנייה נמוכה.

ב‑1932 הוקם בקצה הצפון‑מערבי של השכונה מתחם זמני לתערוכות בשם "יריד המזרח". ב‑1934 עבר המתחם לאזור נמל תל אביב וליד תחנת הכוח רדינג.

בשנים 1934, 1936 נבנו על הגבעה בבנייה מודרנית כמה מבנים בולטים בסגנון הבינלאומי (סגנון אדריכלי שהיה נפוץ אז): בית שרנו, בית קלמרו ובית שלם. שלושתם מיועדים לשימור. בצפון‑מזרח נבנה גם "בית האוניה" של שמעון לוי, שכיסיסו שימש תצפית לאנשי ההגנה.

בשנת 1938 הוחלט להקים תחנת אוטובוסים מרכזית ראשונה של תל אביב בסמוך לשכונה. התחנה נפתחה ב‑1940. מאוחר יותר החלק הדרומי של השכונה נותר בלתי מפותח בגלל בעיות בעלות קרקע. בשנות ה‑60 אריה פילץ רכש קרקעות והציע להקים שם את התחנה המרכזית החדשה, ובכך פגע בחלקים מתוכנית "המנורה".

בשנות ה‑90 החלה עיריית תל אביב בקידום חיבור השכונה לתחנה החדשה. מבנה התחנה שתכנן רם כרמי הושלם ב‑1993 ונפתח ב‑18 באוגוסט 1993. עם השנים האזור עבר שקיעות תשתיתיות, עלייה בפשיעה ותופעות חברתיות קשות. התחנה הישנה הפכה לחניון והרציפים נהרסו בהדרגה (2001, 2009).
שינויי אוכלוסייה הביאו לכניסת משפחות מעוטות יכולת ועובדים זרים, שנמשכו לשכונה בגלל שכר דירה נמוך.

ב‑2005 הועבר בית הספר ביאליק למבנה אחר וחלקו נהרס. ב‑2007 נפתחה "גינת לוינסקי" עם מגרש וספריית קהילה. תוכנית המתאר תל אביב 5000 (2010) הציעה פיתוח שכונה לצעירים, מרכז עסקים לאורך נתיבי איילון ושימושים ציבוריים בשטחי התחנה.
בשנים 2014, 2020 התקיים פסטיבל "מנורת לילה" על בסיס תוכנית המנורה. משנת 2015 התחילו יוזמות קהילתיות, כמו הפיכת חלק מהתחנה הישנה לגינה זמנית, הקמת מרכז ייעוץ עירוני בשם "הרציף", פתיחת מרכז קהילתי ב‑2017 והקמת גלריית המשאבה. נכון ל‑2020 יש עגלת ג׳נטריפיקציה עם פיתוח נדל"ן ושינוי אוכלוסייה. לפי הערכות ל‑2023, כמעט חצי מתושבי השכונה הם עובדים זרים ומבקשי מקלט, שיוצרים מסגרות פרטיות וקהילתיות בתוך השכונה.

נווה שאנן היא שכונה בדרום תל אביב. הוקמה ב‑1921. גבולותיה הן רחוב הרכבת, דרך בגין, רחוב החרש ודרך שלמה.

אחרי מאורעות קשים ביפו קבוצת כ‑400 יהודים הקימה כאן פרדס ושכונה. הקרקע הייתה כ‑260 דונם. דונם הוא מדד לשטח. בשנות ה‑20 בחרו תוכנית בשם "המנורה" לעיצוב הרחובות.

הרעיון היה לסדר את הרחובות כמו מנורה, עם "שמש" במרכז, רחוב לוינסקי. התוכנית לא הושלמה כי לא קנו את כל השטחים.

ב‑1932 נערך בקצה השכונה יריד גדול של תערוכות, שנקרא "יריד המזרח". ב‑1934 הוא עבר לקרבת הנמל.

בשנות ה‑30 בנו על הגבעה בתים יפים בסגנון בינלאומי. יש גם "בית האוניה", בית גבוה ששימש תצפית.

בשנות ה‑40 נפתחה התחנה המרכזית הישנה ליד השכונה. בשנות ה‑90 נבנתה התחנה החדשה ונפתחה ב‑1993. חלקי התחנה הישנה נהרסו ועברו לשימושים אחרים.

ב‑2007 נפתחה גינת לוינסקי עם משחקים וספריה קהילתית. היו כאן פסטיבלים של אמנות. בשנים האחרונות נכנסו לשכונה משפחות חדשות ועובדים זרים. חלקם מארגנים פעילויות פרטיות לילדים ולמשפחה.