ניהול זכויות דיגיטלי

ניהול זכויות דיגיטלי (Digital Rights Management, DRM) הוא שם כולל למנגנונים שמגבילים ומווסתים הפצה ושימוש בתוכן דיגיטלי על ידי מפיצים. בדרך כלל מדובר ביצירות המוגנות בזכויות יוצרים, כמו שירים, סרטים וספרים אלקטרוניים.

בראשית המאה ה-21 דיווחו חברות מדיה על ירידה במכירות תקליטורים, שנקשרה לשיתוף קבצים ברשת. חברות אלה רצו לשמר את המודל העסקי שלהן, ולכן פיתחו טכנולוגיות שמונעות העתקה והפצה בלתי מבוקרת. מערכות DRM נועדו לאפשר לבעלי הזכויות להעניק גישה לתוכן דיגיטלי ובו זמנית לקבוע אם וכיצד אפשר להעתיק אותו או להעבירו לאחרים.

מערכות DRM קובעות הגבלות על השימוש בתוכן. לעתים ההגבלות נקבעות חד־צדדית על ידי יצרני חומרה ותוכנה לפי דרישות המפיצים. זה יכול לפגוע בזכויות שימוש הוגן שמוקנות לצרכנים. ארגונים כמו המוסד לתוכנה חופשית וקרן החזית האלקטרונית מתנגדים לטכנולוגיות אלה. המבקרים קוראים להן גם "ניהול הגבלות דיגיטלי" (או נז"ק).

יוזמה של כמה חברות אלקטרוניקה הובילה להקמת 4C entity, שמטרתה הגנה על מדיה ב־DVD. ההגנה הקודמת, CSS (Content Scrambling System), נכשלה כי אלגוריתם ההצפנה שלה פוצח. הצפנה היא שינוי הנתונים כך שאי־אפשר לקרוא אותם בלי המפתח המתאים.

הארגון פיתח שיטה חדשה בשם CPPM (Copy Protection for Prerecorded Media). הרעיון הוא להתאים את ההצפנה כך שגם אם יש מידע באינטרנט על פריצת ההצפנה, מכשיר שאין לו את הכלים המתאימים לא יוכל לפתוח את התוכן.

DRMS (Digital Rights Management Systems) הוא תקן שנמצא בשימוש בתעשיות המוזיקה, הסרטים וההדפסה. התקן מאפשר לשלוט בגישה ובשימוש בתוכן דיגיטלי. בדרך כלל הצרכן משלם על האזנה או קריאה, ולעתים אינו יכול לשמור עותק של הקובץ המקורי. כל תעשייה מיישמת את התקן אחרת, באמצעות סיסמאות, הצפנה, כלי גילוי העתקות ומערכות גביית תמלוגים.

יש ביקורת על DRM, ובמיוחד על העובדה שכל מערכת ניתנת בסופו של דבר לפריצה. התוצאה היא שלעתים הרוכשים החוקיים מוגבלים, בעוד מי שפרץ את ההגנה נהנה מחופש שימוש מלא. גישה נוספת נקראת "הגנה חברתית" (Social DRM): במקום לחסום את השימוש בקובץ, מטביעים בו פרטים מזהים של הקונה. זו הרתעה פחות קשיחה, המבוססת על סולידריות ואמון בין רוכש לספק.

ניהול זכויות דיגיטלי (DRM) הוא שם למערכות שמנסות למנוע העתקה לא רצויה של קבצים דיגיטליים. קבצים כאלה הם שירים, סרטים או ספרים דיגיטליים.

חברות מדיה ראו ירידה במכירות כשאנשים החלו לשתף קבצים ברשת. לכן הן בנו טכנולוגיות שמגבילות העתקות והפצה. כך הן מאפשרות למכור קבצים בלי שכל אחד יוכל לשכפל אותם בחופשיות.

לפני כן הייתה מערכת שנקראה CSS. היא נכשלה כי פיצחו את הקוד שלה. הצפנה היא שינוי המידע כך שאי־אפשר לקרוא אותו בלי מפתח. אחרי זה נוצרה מערכת חדשה בשם CPPM, שמנסה לוודא שרק מכשירים עם הכלים המתאימים יוכלו לפתוח את הקבצים.

תקן אחר נקרא DRMS. הוא עוזר לחברות לשלוט בגישה לתוכן. לפעמים קונים יכולים להאזין או לקרוא, אבל לא לשמור עותק קבוע.

לפעמים DRM נשבר ויש מי שמשחרר קבצים בלי הגבלות. אז הרוכשים החוקיים נשארים עם קובץ מוגבל. פתרון אחר הוא "הגנה חברתית": שמים בעותק הדיגיטלי פרטים שמזהים את הקונה. זה לא חוסם את הקובץ, אבל מרתיע מלחלק אותו הלאה.