נייטרינו מיואוני

נייטרינו מיואוני (νμ) הוא חלקיק יסודי ומהבסיסיים בחומר. הוא שייך לדור השני של חלקיקי היסוד ולמשפחת הלפטונים; לפטון הוא חלקיק כמו האלקטרון, אך שונה ממנו בתכונות. לנייטרינו המיואוני אין מטען חשמלי ואין "מטען צבע" (המשמעות: הוא לא משתתף בכוח החזק של גרעין האטום). יש לו ספין 1/2 ומסה מאוד קטנה. הוא כמעט ולא מגיב עם חומר כי הוא לא מושפע מהכוח האלקטרו-מגנטי ולא מהכוח החזק. הוא כן מושפע מהכוח החלש, כלומר מתערב במעט עם חלקיקים אחרים באמצעות אינטראקציות חלשות. בשל זה לחלקיק יש חתך פעולה נמוך מאוד; זה אומר שהוא לעתים רחוקות יתקשר עם אטומים.

הנייטרינו המיואוני התגלה ב-1962 על ידי לאון לדרמן, מלווין שוורץ וג'ק שטיינברגר בניסוי ב-CERN. הם ירו אלומת פרוטונים על מטרה כבדה שנמצאה כ-70 מטרים ממקור הירי. מההתנגשויות נוצרו פיונים, מיואונים ונייטריני מיואוני. על עבודה זו הם קיבלו את פרס נובל לפיזיקה ב-1988. לאחר הגילוי חקרו את האינטראקציות של הנייטרינו המיואוני עם חומר; במקרים נדירים הוא יכול לתקשר עם פרוטונים או נייטרונים וליצור מיואונים בלבד.

נייטרינו מיואוני הוא חלקיק קטן מאוד. חלקיק הוא קוביית חומר זעירה. נייטרינו זה הוא ממשפחה שנקראת לפטונים, כמו האלקטרון. הוא לא נושא חשמל. הוא גם לא מרגיש את הכוח החזק של הגרעין. יש לו קצת מסה והוא מסתובב (ספין) חצי סיבוב.

מדענים ב-CERN גילו אותו ב-1962. הם ירו פרוטונים על מטרה כבדה במרחק 70 מטר. מההתנגשויות יצאו פיונים, מיואונים ונייטריני מיואוני. על זה קיבלו פרס נובל ב-1988. לפעמים נייטרינו מיואוני פוגע בפרוטון או נייטרון ויוצר מיואון.