ניתוח מעקפים

ניתוח מעקפים (Bypass) יוצר נתיב חדש לאספקת דם לאיבר כאשר כלי הדם הטבעיים צרוּים או חסומים. חסימה כזו פוגעת באספקת החמצן לאיבר וגורמת לאיסכמיה, חוסר חמצן ברקמה.

כאשר אפשר להרחיב את ההיצרות משתמשים בצנתור ובבלון. אם צנתור לא אפשרי, מבוצע ניתוח. בכלי דם גדולים ניתן לפעמים לנקות את העורק בניתוח (Endarterectomy). בכלי דם קטנים או במחלה מפושטת עושים מעקף שמחבר כלי דם אחר מעבר להיצרות.

הניתוח הוכנס לשימוש ב-1967 על ידי רנה פבלורו, ושינה את הטיפול במחלות לב שהיו קודם קשה לטיפול.

הניתוח נעשה במקרים של טרשת עורקי הלב (Atherosclerosis) כשיש היצרויות משמעותיות בעורקים הכליליים. מטרות הניתוח הן להקל על תעוקת לב (כאב בחזה), לשפר את תפקוד שריר הלב ולפעמים להאריך את חיי המטופל. הניתוח באנגלית נקרא CABG, יש להגיד זאת כמו המילה "Cabbage".

ליצירת המעקפים משתמשים בכלי דם אחרים מהגוף: עורקי החזה הפנימיים (Internal Thoracic/Mammary arteries), עורק מהיד (Radial artery), או וריד מהרגל (Saphenous vein). חלקי כלי הדם נלקחים ומחוברים לעורקים הכליליים מעבר לאזור החסום. בחלק מהמקרים משתמשים בשתל מלאכותי או בוריד מתורם.

הניתוח נעשה בהרדמה כללית. בדרך המקובלת מקדחים את עצם החזה באמצעה (חיתוך באמצע החזה), וחושפים את הלב. המנתח מגייס את כלי הדם שיכווּנו למעקפים ואז תופר את החיבור לעורק הכלילי.
בחלק מהניתוחים מחברים את המטופל למכונת לב-ריאה, שמאפשרת לניתוח להתבצע כשהלב נעצר. אפשרות אחרת היא לנתח בלי מכונה זו, כאשר חלקים מהלב מקובעים בזמן התפירה (OPCAB - Off Pump).
קיימת גם גישה מזערית בשם MIDCAB, שבה נפתחת רק חתך קטן ולא את בית החזה כולו.

עורק החזה הפנימי משמש לעיתים קרובות, כיוון שהוא עמיד לאורך זמן. עורקים בדרך כלל מחזיקים מעמד זמן רב יותר מוורידים, כי הם רגילים ללחצים גבוהים. הוצאה אנדוסקופית של כלי דם מקטינה צלקות וסיכון לזיהום.

הסיכוי שהמעקף יישאר פתוח תלוי בסוג הכלי הנלקח ובגורמי סיכון של המטופל. עורק דופן החזה השמאלי נשאר פתוח בעשורים רבים בלמעלה מ-90% מהמקרים לאחר עשר שנים. ורידים שורדים פחות; כ-50% מהם פתוחים אחרי עשר שנים. גורמי סיכון חשובים הם עישון, סוכרת ורמות שומנים בדם.

שתלי המעקפים עלולים להיסתם בחודשים או בשנים אחרי הניתוח. סיכויי הסתימה מושפעים מסוג השתל, גודל העורק המקבל, וגורמי סיכון אישיים. סיבוכים אפשריים כוללים זיהום, דימום או צורך בניתוח חוזר.

במקרים של טרשת ברגליים, אם טיפול תרופתי וצנתור לא אפשריים, מבצעים מעקף שמעביר דם מסביב לחסימה. ניתוחים אלה נחשבים פחות מסוכנים משום שהם רחוקים מאיברים חיוניים בחזה ובבטן.

ניתוח רגליים נעשה בדרך כלל תחת הרדמה אזורית (אפידורלית או ספינאלית). הרופא מוציא וריד מהרגל הנגדית ותופר אותו לפני ואחרי החסימה, כדי לנתב את הזרימה. הניתוח אורך כ-3, 5 שעות, והאשפוז נמשך מספר ימים למעקב והחלמה ראשונית.

ניתוחים אלה עלולים לכלול זיהום, דימום, קרישים בעורקים, פגיעה עצבית או הצורך בניתוח חוזר. שתלים סינתטיים נוטים להיחסם יותר בשנים הראשונות מאשר שתלים ורידיים.

ניתוח מעקפים יוצר דרך חדשה לדם לעבור, כשדרך רגילה חסומה.
איסכמיה היא חוסר חמצן ברקמה. חמצן מגיע בדם.

לפעמים מרחיבים כלי דם בעזרת צנתור. צנתור הוא החדרת צינור דק לכלי הדם.
אם זה לא אפשרי עושים ניתוח מעקפים.

הרופאים עושים מעקף בלב כשהעורקים הכליליים צרים בגלל טרשת. טרשת זה רובד שנספג בדפנות הכלי.
מטרת הניתוח היא להקל על כאב בחזה ולשפר את פעולת הלב.

עורק (צינור דם חזק) או וריד (צינור דם חלש יותר) נלקחים מהחזה, מהיד או מהרגל.
הם מחוברים ללב מעבר לחסימה, וכך הדם זורם בחופשיות.

הניתוח נעשה בהרדמה. חותכים את החזה באמצע כדי להראות את הלב.
לפעמים משתמשים במכונת לב-ריאה כדי לעצור את הלב. לפעמים מרדימים רק חלק מהלב ותופרים כשהלב פועם (OPCAB).
יש גם ניתוח קטן יותר בשם MIDCAB, עם חתך קטן.

עורקי החזה מחזיקים זמן רב יותר מהורידים. אחרי עשר שנים, עורק החזה נשאר פתוח בלמעלה מ-90% מהמקרים.
ורידים נשארים פתוחים פחות, כ-50% אחרי עשר שנים.

אם עורקי הרגליים חסומים, לעיתים עושים מעקף שמאפשר לדם להגיע לכף הרגל.
הניתוח ארוך כמה שעות והחולה נשאר מספר ימים בבית החולים.

לפעמים המעקף עלול להיסתם שוב. יש גם סיכון לזיהום, לדימום או לקרישי דם.
אם יש חום גבוה או אדמומיות באזור הניתוח, צריכים לפנות לרופא.