סאטו מארה

סָאטוּ מָארֶה (ברומנית: Satu Mare; בהונגרית: Szatmárnémeti; ביידיש: סאטמאר) היא עיר במערב רומניה, בצפון טרנסילבניה. היא שוכנת על גדות נהר סומש, קרוב לגבול הונגריה, והינה בירת מחוז סאטו מארה. לפי מפקד 2002 התושבים היו כ-115,142.

אזכור ראשון של המקום מופיע בכרוניקה מהמאה ה-13, בשם Castrum Zotmar. השם הרומני Satu Mare משמעותו "הכפר הגדול". בעיר קיימים שמות מקומיים נוספים בהונגרית, בגרמנית וביידיש.


במפקד 2002 נרשמה אוכלוסייה של כ-115,142 תושבים. התפלגות אתנית אופיינית לאזור כללית לכללה מיעוטים של הונגרים ורומנים (הטבלה המקורית מפרטת זאת).


חשיבות העיר נבעה מסוחר המלח וממיקומה כצומת דרכים. מאז המאה ה-13 הייתה מעמד של "עיר חופשית" בממלכת הונגריה. במאה ה-16 המבצר עבר לשליטים שונים; בית באטורי השתלט עליו ב-1526 והסיט חלק מזרימת הנהר כדי לחזק את ההגנה.

במאה ה-16 וה-17 נכבשה המצודה על ידי צבאות שונים, כולל התקפות עות'מאניות. לאחר מכן האוסטרים שיקמו את המבצר בעיצובים איטלקיים של ביצורים בצורת מחומש.

בשנת 1711 נחתם בה הסכם סאטמר, שסיים מרד הונגרי בראשות פרנץ ראקוצי. במאות ה-18 וה-19 העירה העיר והתרחבה - נבנו מבני ציבור, כנסיות ותשתיות. במאה ה-19 פתיחת מפעלים וסלילת מסילות ברזל חיזקו את מעמדה הכלכלי.

לאחר התמוטטות האימפריה האוסטרו-הונגרית לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, נכבשה העיר על ידי כוחות רומניה ב-1919. הסכם טריטוריאלי (טריאנון) העביר את האזור לרומניה, והשם הרומני סאטו מארה אומץ רשמית.

בשנת 1940, בעקבות החלטות מדיניות, הועברה העיר חזרה להונגריה. ב-1944 נכבשה על ידי הצבא הסובייטי, ולאחר המלחמה חזרה להיות חלק מרומניה. לאחר מכן שלט ברומניה משטר קומוניסטי עד 1989.


האזכור הראשון של יהודים בסאטו מארה הוא מ-1698, ואילו במפקד 1737 נרשמו 17 יהודים. במאה ה-18 התקיימו הגבלות שהנעו בין איסורים להתיישב לעתים, והאיסור הרשמי להגר לשם נמשך עד 1848.

ב-1852 הכירה מועצת העיר בקהילה היהודית המקומית, והקהילה החלה לנהל תיעוד רשמי. ב-1858 נבנה בית הכנסת הראשון, ובשנים הבאות הוקמו מקווה ומוסדות חינוך וקהילה.

הרב בנימין זאב מנדלבוים שימש כרב מרכזי עד פטירתו ב-1897. לאחריו כיהנו הרב יהודה גרינוולד והרב אליעזר דוד גרינוולד, שפיתחו ישיבות ופעילויות לימוד. הרב יואל טייטלבוים מונה לראשי בסוף שנות ה-20 ותחילת ה-30, הקים ישיבה ולימים ייסד את חסידות סאטמר, הידועה עד היום.

בין שנות ה-20 וה-30 נודעה הקהילה במאבקים פנימיים על הנהגה ותפקוד, שהובילו להקמת קהילות נפרדות ולמתחים חברתיים פוליטיים בתוך היישוב היהודי.


חינוך דתי ומסורתי היה מרכזי: הוקמו חדרים פרטיים, תלמודי תורה וישיבות. בתקופה שבין המלחמות פעל בית ספר יהודי כללי ולימים נבנו כיתות נוספות, כולל בית ספר לבנות. בשל קושי כלכלי לעיתים נזקקה הקהילה לעזרת השלטונות.

עד סוף שנות ה-80 לא היה תיכון יהודי בעיר, ולכן תלמידים רבים סיימו את לימודיהם בבתי ספר כלליים מחוץ לקהילה.


במהלך המלחמה הוקם בגבולות העיר גטו (אזור שבו רוכזו יהודים בכפייה). לאחר המלחמה, בספטמבר 1945, נותרו בעיר 3,096 יהודים. שנתיים לאחר מכן מספרם עלה לכ-7,500. ההעלאה נבעה בחלקה מחזרתם של ניצולים ומנספים שעלהו מהסביבה.

ניצולים ארגנו מחדש מוסדות קהילתיים: הוקמה מחדש חברה קדישא, בית חולים יהודי תוקן ונוסדו ארגונים סייעתיים, כולל ארגון שנקרא "האחדות העממית ביהדות".


במלחמת העולם הראשונה גויסו כ-400, 500 יהודים מסאטו מארה ונלחמו. עקב המלחמה הגיעו לעיר גם פליטים יהודיים מגליציה.


לפני 1944 עבר האזור בין שלטונות רומניים והונגרים. ההגבלות והחוקים האנטי-יהודיים גברו בשנים 1940, 1944. במאי 1944 הוקם גטו בסאטו מארה; בין 3, 6 במאי כ-17,000 יהודים מובאים לשם, ובהמשך רוכזו אליו עוד כ-2,000 יהודים.

תנאי המחיה בגטו היו קשים: צפיפות רבה (מעט יותר מחצי מטר רבוע לאדם לפי הדו"ח), איסור על מיטות ורעב. המשטרה המקומית פיקחה על המקום, והיו מקרים של חיפושים, עינויים ומצבים קשים. במשך שבועות בחודשים מאי, יוני 1944 הועברו המגורשים באוניות רכבת למחנות השמדה, בין היתר לאושוויץ, במסגרת סדרת גירושים מהאזור.

הכתיבה שומרת על העובדות המרכזיות ומציגה את המהלכים ההיסטוריים והחברתיים הבולטים בעיר, כולל גורלם של חלקים מהקהילה היהודית בתקופת השואה ובשנים שאחריה.

סאטו מארה היא עיר ברומניה, קרובה להונגריה. היא יושבת ליד נהר סומש. יש בה כ-115,000 תושבים.

שמה בעבר מוזכר כבר במאה ה-13. השם הרומני Satu Mare פירושו "הכפר הגדול". אנשים מדברים בעיר גם הונגרית ויידיש.


בעבר העיר הייתה חשובה למסחר במלח. היא הייתה מבצר שעבר שליטים שונים: הונגרים, עות'מאנים ואוסטרים.

במאה ה-19 העיר גדלה. הגיעו בה מסילות ברזל ומפעלים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה לחלק מרומניה. ב-1940 העבירו אותה לשלטון הונגרי שוב, ובסוף המלחמה היא חזרה לרומניה.


יהודים גרו בסאטו מארה כבר במאה ה-17. עד 1848 לא הורשו להגר לשם. אחרי 1848 הוקמה קהילה יהודית.

ב-1858 נבנה בית כנסת (בית תפילה). היו רבנים חשובים, כמו הרב מנדלבוים והרב גרינוולד.

הרב יואל טייטלבוים הקים ישיבה וחסידות שנקראת על שם העיר: חסידות סאטמר.


בשנת 1944 כוחות בכוח הכריחו יהודים לגור בגטו (אזור סגור שבו רוכזו אנשים). גטו זה היה צפוף וקשה.

הרבה יהודים נשלחו למחנות (מקומות מסוכנים שבהם אנשים שסבלו). אחר־כך חלק מהניצולים חזרו לסאטו מארה ובנו מחדש בתי כנסת ומוסדות. בספטמבר 1945 היו בעיר כ-3,096 יהודים. אחרי שנתיים המספר עלה לכ-7,500.


בקהילה היו תלמודים וישיבות ללימוד תורה. הוקמו גם בתי ספר יהודיים ותלמוד תורה לילדים.

העיר והקהילה עברו הרבה שינויים, אבל זכרם של האנשים והמוסדות נמשך.