האם בעלות-הברית היו צריכות להפציץ את מחנות ההשמדה של אושוויץ כדי לעצור את הרצח ההמוני? זוהי סוגיה חמורה בחקר השואה. אושוויץ (פולין) היה המתקן הגדול ביותר שבהם נרצחו כמיליון ומאה אלף עד מיליון ושלוש מאות חמישים אלף יהודים, ופעל מ-1940 עד שחרורו בינואר 1945.
בעלות-הברית קיבלו במהלך המלחמה דיווחים ועדים על ההשמדה כבר משנת 1942. מידע הגיע מעיתונות, גלויים של קבוצות יהודיות, ומהבריחות והדו"חות שהוברחו ממחנות. דו"ח ורבה-ווצלר (שני נמלטים מאושוויץ ב-1944) סיפק תיאור מפורט על בירקנאו והותיר רושם חזק בקיץ 1944.
מטוסי בעלות-הברית צילמו את אזור אושוויץ כמה פעמים ב-1944. תמונות אלו הוצגו למודיעין, אך המפענחים ראו בהן בעיקר את המפעלים שבאזור, ולא תמיד זיהו בקלות את תפקיד המתקנים במחנה.
בקיץ 1944 החלו מנהיגים יהודיים לשלוח בקשות רשמיות לארצות הברית, לבריטניה ולממשלות גולה, שיבקשו להפציץ את מסילות הרכבת ואת מבני ההשמדה בבירקנאו. ההצעות נבעו מהידיעה על שילוח המונים, ובפרט מהשילוחים מהונגריה.
ממשלות בעלות-הברית השיבו בשלילה או בספקנות. נימוקים עיקריים: קשיים טכניים להגיע במדויק מרחוק, צורך במשאבים להצלחת מבצעים צבאיים מכריעים, חשש להרוג או לפצוע אסירים רבים, ופחד מפעולות נקם גרמניות נגד שבויים ואזרחים. גם הטענה שההפצצה לא הייתה ברת ביצוע נמסרה על-ידי פקידים צבאיים בכירים.
חקר היתכנות טכנית מראה שמצד אחד היו תצלומי אוויר ודיווחים שהקנו מידע מדויק; מצד אחר, מתקני ההשמדה היו מפוזרים ולחלקם היו מבנים תת-קרקעיים. הפצצה מגובה רב הייתה מדויקת פחות ועלולה הייתה להרוג רבים מהעצירים. הפצצה מדויקת בגובה נמוך הייתה מסוכנת מאוד לטייסים.
ב-13 בספטמבר 1944 הופצץ אזור התעשייה של מונוביץ, ומספר פצצות פגעו בבירקנאו. נהרס תא גזים אחד ונרצחו כ-50 אנשי צוות. אירוע זה מדגים גם את הסכנה שבפעולות אוויריות באזור.
המחקר חלוק: היסטוריונים כמו דייוויד ויימן ומרטין גילברט טענו שהפצצה הייתה אפשרית וייתכן שהיא הייתה מצילה עשרות אלפי נפשות. אחרים, ובראשם היסטוריונים צבאיים כמו ג'יימס קיצ'נס וריצ'רד פורג'ר, בדקו לעומק את ההיתכנות ומצאו שחשיבות היעילות, הסכנות והמחסורים הטכניים הפכו משימה זו לבעייתית או בלתי ברת-ביצוע. יש גם טענות על מדיניות אמריקאית שמנעה שימוש באמצעים צבאיים להצלה שאינם חלק ממבצע צבאי רחב.
המחלוקת כוללת גם שיקולים פוליטיים: חלק מהחוקרים רואים באדישות מדיניותית של גורמים בארה"ב ובריטניה גורם מרכזי; אחרים מציינים שיקולים צבאיים-הגיוניים, משפטיים והומניטריים שניסו למנוע הרוגים אזרחיים רבים. טענות על מדיניות מכוונת של הנשיא רוזוולט והאגפים בממשל נדונות ביחד עם מסמכים ותגובות מאותה תקופה.
סיכום קצר של העניין: היו בידיעת בעלות-הברית אלמנטים שאיפשרו לשקול הפצצה, אך הוקמו טיעונים טכניים, מדיניים והומניטריים שסיכלו את הרעיון. הוויכוח ההיסטורי ממשיך עד היום.
אושוויץ היה מחנה שבו נרצחו אנשים רבים בשואה. רוב הנרצחים היו יהודים. המחנה פעל בשנים 1940, 1945.
בעלות-הברית קיבלו ידיעות על הריגת יהודים כבר מ-1942. כמה נמלטים מהמחנה ובו"ד סיפרו מה ראה עיניהם.
בקיץ 1944 מנהיגים יהודיים ביקשו מהבריטים ומהאמריקאים להפציץ את מסילות הרכבת ואת המבנים שבהם היו תאי גזים (תא גזים, חדר שבו הרגו אנשים בעזרת גז). המטרה הייתה לנסות להציל חיים.
הבריטים והאמריקאים לא ביצעו את ההפצצה. הם נתנו כמה סיבות עיקריות: זה היה מסוכן לטייסים, קשה להטביע פגיעה רק במתקנים הרעים, והיו חששות שמטיסות כאלה יהרגו עצירים במקום להצילם. חששו גם מפעולות נקם של הנאצים.
ב-13 בספטמבר 1944 כמה פצצות שנועדו למפעלים פגעו בבירקנאו בטעות. נהרס תא גזים אחד וכ-50 אנשי צוות נהרגו.
היסטוריונים שונים רבים דנים אם היה אפשר להפציץ והאם זה היה מציל חיים. חלק אומרים שהיה ניתן לעשות זאת. אחרים אומרים שזה לא היה בר-ביצוע או שהיה מסוכן מדי.
תגובות גולשים