סונאטה

סונאטה (מהמילה הלטינית/איטלקית שפרושה "להצליל") היא מונח מוזיקלי ליצירה לכלי. בניגוד לקנטטה, שהיא שירית ווקאלית, הסונאטה מיועדת לנגינה בכלי.

בתקופת הבארוק המונח שימש למגוון קטעים: לכלי מקלדת, לכינור, לכלי נשיפה ולקבוצות כלים. עם המעבר לתקופה הקלאסית נעשה השימוש מדויק יותר. מהמאה ה-19 ואילך הבחנה ברורה התגבשה בין "צורת הסונאטה", האופן שבו מפרקים מסודרים, לבין היצירה שנקראת סונאטה, בדרך כלל לפרטיטורה של כלי סולו או כלי סולו עם פסנתר.

במאה ה-20 שמו של המושג נשמר, אך המלחינים נטו לחרוג מהכללים הצורניים שחוזקו במאה ה-19. לכן לא כל יצירה הנקראת סונאטה עומדת במאפייני הצורה המסורתית.

ברוב המקרים הפרק הראשון בנוי בצורת סונאטה-אלגרו. צורה זו מורכבת משלושה חלקים עיקריים: האקספוזיציה (ההצגה), הפיתוח והרקפיטולציה (החזרת הנושאים).

הצגת הנושא הראשון. גשר מוזיקלי שמוביל לנושא השני. הצגת הנושא השני. קודטה, סיום האקספוזיציה.

בפיתוח המלחין מעבד ומחליף את החומר שהוצג. לעתים משלב בין שני הנושאים. בדרך כלל הדגש הוא על הנושא השני.

ברקפיטולציה חוזרים הנושאים בדרך כלל באותו הסולם. יש שם שינוי קטן לעומת האקספוזיציה, ולעתים מודולציה (שינוי סולם) אל דומיננטה או ליחסי מז'ור/מינור.

לגבי מספר הפרקים: סונאטות נפוצות בשלושה או בארבעה פרקים. רצף הטמפו המקובל הוא מהיר-איטי-מהיר, או איטי-מהיר-איטי-מהיר בפרקים בארבעה חלקים.

יש יוצאי דופן. בטהובן, למשל, כתב סונאטות "קוואזי פנטזיה" שמפרקות את הכללים ומייצגות חופש צורני.

בבארוק ניגנו סונאטות לעיתים עם קונטינואו (ליווי בס קבוע). לאחר מכן הסונאטות הרבו להיות ליצירות לכלי סולו או לכלי סולו עם פסנתר. המושגים "אובליגאטו" (ליווי מחייב) ו"קונטינואו" נזכרים כחלק מהשינוי בביצוע.

בסביבות הבארוק: קורלי, באך והנדל פיתחו צורות סונאטה שונות. דומניקו סקרלטי כתב מעל 500 סונאטות קצרות לצ'מבלו, רבות וירטואוזיות.

בתקופה הקלאסית: היידן, מוצרט ובטהובן הגבירו את חשיבותה של הסונאטה. צורת הפרק הראשון (אקספוזיציה-פיתוח-רקפיטולציה) נעשתה תקנית.

ברומנטיקה: הקונסרבטוריונים חיזקו התאוריה והפדגוגיה סביב צורת הסונאטה. מלחינים רומנטיים כמו שופן, שומאן, ליסט וברהמס עיבדו את הצורה בדרכים שונות.

במאה ה-20: מלחינים מודרניים המשיכו לקרוא ליצירות "סונאטה", אך רבים סטו מן הטונאליות והצורה הקלאסית. דוגמאות בולטות הן סונאטת הפסנתר של צ'ארלס אייבס וסונאטות של פייר בולז.

המחקר וההוראה במוזיקה התבססו על הבנת צורת הסונאטה. חוקרים כמו ויליאם ניומן חקרו את המושג לעומקו. המושג שימש כעיקרון לניתוח ולהבנת מוזיקה קונצרטית מהמאה ה-18 ועד המאה ה-20.

יש רשימת סונאטות רבות שהפכו לקלאסיקה, בעיקר של בטהובן, מוצרט והיידן. גם סונאטות רומנטיות ומודרניות זוכות למעמד גבוה בביצועים ובמחקר.

סונאטה היא יצירה למספר כלים או לכלי יחיד. השם מגיע ממילה שפירושה "להצליל".

בזמנים קדומים סונאטות נכתבו למקלדת ולכינור. אחר כך, בתקופה הקלאסית, הן הפכו בעיקר לסונאטות לפסנתר או לכינור עם פסנתר.

החלק הראשון בדרך כלל נעשה בשלושה חלקים: אקספוזיציה, פיתוח ורקפיטולציה.

מופיע נושא ראשון. יש מעבר קטן. מופיע נושא שני. סיום קצר שנקרא קודטה.

המלחין משנה ומרחיב את הנושאים. לפעמים הוא משלב ביניהם.

הנושאים חוזרים שוב, כמעט כמו בהתחלה, בדרך כלל באותו הסולם.

לרוב יש שלושה או ארבעה פרקים. הפרקים מתחלפים בין מהיר לאיטי.

בבארוק השתמשו בליווי בשם קונטינואו (ליווי בס). מאוחר יותר הפסנתר הפך לכלי חשוב בסונאטה.

יש סונאטות מפורסמות של מוצרט ובטהובן. חלקן נקראות בשמות שמוכרים לכולם, כמו "אור-ירח".

סונאטות עוזרות לנגנים ללמוד צורות ונושאים מוזיקליים. הן גם מרגשות להאזין להן.