סוציאליזם

סוציאליזם (חברתנות) הוא שם כללי לקבוצה של רעיונות פוליטיים, כלכליים ופילוסופיים.
הרעיון המרכזי הוא בעלות חברתית על אמצעי הייצור וניהול עצמי של העובדים. אמצעי ייצור = כל מה שמייצרים בו דברים, כמו מפעלים ומכונות. בעלות משותפת יכולה להיות מדינתית ("סוציאליזם מדיני") או עממית, למשל קואופרטיבים וניהול על ידי העובדים ("סוציאליזם חירותני").

קיימים זרמים רבים עם דרכים שונות להשיג מטרות חברתיות. חלק תומכים ברפורמות בתוך מערכת קפיטליסטית, אחרים דורשים שינוי מהפכני. יש מי שרוצה הלאמה של מפעלים חשובים; אחרים תומכים בשילוב בין סוציאליזם וכלכלת שוק ("סוציאליזם שוק"). גם רעיון של מועצות עובדים וניהול ישיר נפוץ בקרב חלק מהזרמים.

המונח נוצר במאה ה-19 והתחיל במשמעות מוסרית וחברתית. הוגים כמו פייר לרו, פורייה וקאבט קידמו רעיונות של חיים שיתופיים וקומונות. פרודון קרא "הרכוש הוא הונאה" והציע קואופרטיבים של עובדים.

בסיס הסוציאליזם הוא שהאדם הוא יצור חברתי ושיתוף פעולה הוא טבעי. סוציאליסטים טוענים שמוסדות קפיטליסטיים יוצרים ניצול כלכלי וניכור, הרגשה של ניתוק מהעבודה ומהחברה.

התנועה צמחה מתנועת הפועלים בסוף המאה ה-19. רוברט אוון דחף לחינוך ולשיפור תנאי העובדים. ב-1848 פרסמו קרל מרקס ופרידריך אנגלס את "המניפסט הקומוניסטי". מרקס ראה בסוציאליזם שלב מעבר אחרי מהפכה שבה העובדים ייקחו בעלות משותפת על אמצעי הייצור, ובסופו של דבר יגיעו לקומוניזם (שלב שבו אין מעמדות).

מתנגדים מפלגים שונים, כולל כלכלנים ופילוסופים כמו פרידריך הייק, מילטון פרידמן ואיין ראנד. הביקורת מתחלקת לשלושה היבטים:

טוענים שריכוז סמכויות וכסף בידי המדינה עלול לפגוע בחירות פוליטית, כי המדינה תשלט גם בתקשורת ובמרחב הציבורי.

לדעת המתנגדים, אנשים עלולים לא להשקיע אם הם לא מתוגמלים לפי תרומתם. בארצות רבות עם מודלים סוציאל-דמוקרטיים קיימת חלוקה מסוימת של עושר, למשל באמצעות מס פרוגרסיבי.

יש מי שמבקר את הלאמה ואת החיוב הממשלתי לממן שירותים. הם רואים בכך כפייה על הפרט והפרת חופש השימוש בכספו.

מדינות סוציאל-דמוקרטיות כמו שוודיה, דנמרק ונורווגיה צמצמו אי-שוויון ושמרו כלכלות מתפתחות. במדינות כאלה פערי ההכנסות קטנים יותר. תנועה קואופרטיבית צמחה גם היא: כיום כ־1 מיליארד אנשים חברים בקואופרטיבים, לעומת 268 מיליון ב-1971. דוגמה מוצלחת היא התאגיד הקואופרטיבי מונדרגון בספרד.

לעומת זאת, משטרים סוציאליסטיים לא דמוקרטיים, בדגמים מסוימים בברית המועצות, סין תחת מאו וקוריאה הצפונית, הובילו לתוצאות קשות מבחינה הומנית וכלכלית. גם ונצואלה נחשבת לדוגמה של התמוטטות כלכלית ואמצעי דיכוי.

במדינות קפיטליסטיות הצמיחה הממוצעת בתמ"ג גבוהה יותר לעיתים קרובות. יש מתאם בין מידת החופש הכלכלי לבין מדדים חברתיים כמו תוחלת חיים, אוריינות ותמותת תינוקות.

בעולם המערבי הגבולות בין נטיות סוציאליסטיות וקפיטליסטיות מטושטים. מדד החופש הכלכלי (2018) נתן לשוודיה ציון 76.3 ולארצות הברית 75.7, מה שממחיש את הבלבול בין קטגוריות טהורות של "סוציאליזם" ו"קפיטליזם".

סוציאליזם (חברתנות) הוא רעיון שכל מה שמייצרים שייך לקבוצה. זה יכול להיות למדינה או לעובדים.

הכוונה היא שאנשים ינהלו ביחד מפעלים ועבודות. העובדים יקבלו חלק בהחלטות.

בראשית המאה ה-19 היו פועלים שעבדו בתנאים קשים. הם רצו חיים טובים יותר.
אנשים כמו רוברט אוון עזרו לחינוך ולשיפור השכר.
מרקס וכתב עם אנגלס את "המניפסט הקומוניסטי" שניסה להסביר מדוע יש מאבק בין עשירים לעניים.

חלק מהסוציאליסטים רוצים שפריטים חשובים יהיו בבעלות המדינה. אחרים רוצים קואופרטיבים, חברות ששייכות לעובדים.
דוגמה טובה לקואופרטיב מוצלח היא מונדרגון בספרד.

יש מי שחושבים שסוציאליזם יכול לקחת חופש מאנשים. אחרים אומרים שאנשים עלולים לעבוד פחות אם לא מתוגמלים לפי העבודה.

במדינות כמו שוודיה ודנמרק יש פחות פערים בין עשירים לעניים. חלק מהמדינות הללו שילבו רעיונות סוציאליסטיים עם שוק חופשי.
גם יש מדינות שבהן השלטון הסוציאליסטי לא היה חופשי והיה רע לאנשים. לכן יש דעות שונות על סוציאליזם.