סימון שבילים

סימון שבילים (סמ"ש) הוא אמצעי הכוונה למטיילים לאורך שבילי טיולים. סמן הוא סימן נראֶה לעין שמציין את כיוון השביל, מבדיל שבילים שונים ומסמן פיצולים.

סימון בצבע הוא השיטה הנפוצה ביותר. הצביעה נעשית על גבי עצמים קבועים לאורך השביל, כגון סלעים, גזעי עצים ועמודי גדר.

במרכז אירופה נפוצה שיטה של שלושה פסים היוצרים ריבוע של 10x10 ס"מ, בדרך כלל פס צבע בין שני פסים לבנים. שיטת הסימון הצ'כית החלה ב-1889, ומאז צ'כיה מכילה אלפי קילומטרים של שבילים מסומנים.

מערכות דומות משמשות בצרפת, איטליה, אוסטריה ושווייץ. במדינות כמו סלובניה וקרואטיה משתמשים בסימון בצורת עיגול צבעוני עם מרכז לבן. בארצות הברית ובקנדה נהוג צבע יחיד בלבד. בדרום אפריקה יש גם ציורי כף רגל צהובים על עצים וסלעים.

בישראל הסימון הוא מלבן בגודל 20x15 ס"מ, המורכב משלוש עמודות של 5 ס"מ כל אחת. העמודה האמצעית היא צבע השביל (למשל כחול, ירוק, אדום או שחור). הצבעים נועדו רק לזיהוי השביל ולא נושאים משמעות נוספת.

אזורים בצפון אמריקה, באוסטרליה ובניו זילנד כוללים גם סימוני גילוף בעץ. בתחילה נעשו סימונים אלו במכת גרזן. דוגמה מפורסמת היא שביל שלושת הסימנים באיידהו, שסומן על ידי כורים ב-1902.

ישנם גם לוחות ותגים מפלסטיק, מתכת או עץ, שמצמידים אותם לעצים או לעמודים. שיטה זו מתאימה במיוחד לאזורים עם עצים רבים.

דגלונים הם רצועות בד או פלסטיק התלויות בענפים או כרוכות סביב גזעים. הן משמשות בעיקר למסלולים זמניים או לא רשמיים. ביפן, לדוגמה, סרטים אדומים מסמנים מסלול עלייה וסרטים צהובים מסמנים מסלול ירידה.

מוטות ועמודים גבוהים משמשים בסביבות שבהן שלג או צמחייה עלולים להסתיר סימונים על הקרקע. שיטה זו נפוצה באוסטריה, קנדה, ארה"ב, צ'כיה, שווייץ וסלובקיה. גם בישראל ניתן למצוא מוטות במקומות מסוימים.

גלי אבנים (קֶרָנוֹת אבנים) משמשים לציון שבילים באזורים פתוחים ללא עצים. שיטה זו נמצאה בשימוש כבר בחברות עתיקות ובטונדרה הארקטית. היא משולבת בנוף ולכן קשה יותר לזיהוי. גם בחצי־האי סיני משתמשים בגלי אבנים.

מעבר להכוונה, סימונים יכולים להכיל מידע נוסף. הם יכולים להבדיל שבילים, להראות מרחקים, כיוונים כלליים, סוגי משתמשים (הולכי רגל, אופניים, רכיבה על סוסים) ושבילים עונתיים.

שיטות קידוד בצבע שונות לפי אזורים. במרכז אירופה, למשל, אדום משמש לעיתים לשבילים קשים או לסימון פסגות. חיצים צבועים מציינים לעתים שינוי כיוון. באנגליה וויילס משתמשים בצבעים להפרדת סוגי משתמשים בדרך.

מפת סימון שבילים מדגישה על המפה את אותם צבעים שנמצאים בשטח. מפות אלה מבוססות לרוב על מפות טופוגרפיות, אך בפארקים קטנים הן יכולות להיות סכמתיות ולכלול רק את תוואי השביל והאלמנטים הבולטים בשטח, כמו נחלים, כדי לאפשר ייחוס מהיר.

סימון שבילים הוא דרך להראות למטיילים לאן ללכת. סימן נראה געתיביע את כיוון השביל.

הסימון הנפוץ הוא צבע על סלעים או עצים. לפעמים צובעים פס לבן בצד וצבע באמצע.

במדינות שונות יש שיטות שונות. בצ'כיה התחילו לסמן כך ב-1889. בישראל משתמשים במלבן של 20x15 ס"מ, עם שלוש עמודות. העמודה האמצעית מראה את צבע השביל.

בחלק מהמקומות חותכים קלות בעץ כדי לסמן. לדוגמה, שביל שנוצר ב-1902 באיידהו סומן כך.

לעתים תלוים פלטות מפלסטיק, מתכת או עץ על עצים.

דגלונים הם רצועות בד או פלסטיק שמקשרים על ענפים. משתמשים בהם למסלולים זמניים. ביפן אדום יכול להראות עלייה וצהוב ירידה.

מוטות גבוהים עוזרים למצוא את הדרך כשיש שלג או עשב גבוה.

במקומות בלי עצים מסמנים בערימות אבנים. זה משמש בקור ובהרים ואז קשה לראותו.

חלק מהסימונים נותנים עוד מידע. הם יכולים להראות אם השביל קשה, מי יכול להשתמש בו, או לאיזה כיוון הוא מוביל.

מפה שמראה את אותו צבע שנמצא בשטח. כך קל יותר לדעת לאן ללכת.