סימפוניה

סימפוניה (מיוונית: σῠν־, "סינ־" = יחד, φωνή = קול) היא יצירה לתזמורת, בדרך כלל מחולקת למספר פרקים. עד לפני התקופה הקלאסית שימש המונח לשמות רחבים יותר, אבל מאז מקובל לקרוא כך ליצירה תזמורתית בצורת סונאטה (צורת מבנה מוזיקלית עם חלקי הצגה, פיתוח וחזרה).

השורש המילולי של השם הוא שילוב צלילים. כבר במקורות עתיקים ובימי הביניים שימש המונח לתיאור צלילים משולבים וכלי נגינה. במאות ה-17 וה-18 הופיעו פרקי "סינפוניה" כפתיחות לאופרות, אורטוריות וקנטטות. פתיחות איטלקיות טיפוסיות כללו שלושה פרקים: מהיר-איטי-מהיר; בצרפת הייתה גם מסורת אחרת, איטי-מהיר-איטי.

בחיבורים מוקדמים קראו לסינפוניה פרקים או פתיחות. קומפוזיטורים חשובים מתקופה זאת כוללים את מונטז'רדי (Monteverdi), באך וויוולדי (Vivaldi), שהשתמשו בפרקי תזמורת כאפשרות לפתיחה או קטע עצמאי. היידן (Haydn) כתב רבות לסוגה זו וקרא לפרקים הראשונים שלו "פתיחות". עבודתו של היידן סייעה להגדיר את הסימפוניה כתצורה עצמאית לתזמורת.

בפורמט הקלאסי נפוצה התבנית של ארבעה פרקים:
- פתיחה או פרק ראשון בדרך כלל בצורת סונאטה-אלגרו (צורת סונאטה משמעותה: הצגה של נושאים, פיתוח ורקאפיטולציה).
- פרק שני אטי ורגוע.
- פרק שלישי ריקודי במשקל משולש (מינואט שהתפתח לסקרצו), בדרך כלל במבנה א-ב-א.
- פרק אחרון מהיר, וירטואוזי, בדמות רונדו או סונאטה.
כמה סימפוניות מוקדמות כללו גם מבוא איטי לפני ה"אלגרו".

במאה ה-19 הלכה והתרופפה השליטה של מבנה קלאסי קבוע. מלחינים כמו ברהמס ושוברט שמרו על יסודות קלאסיים, אך אחרים פיתחו צורות חדשות. ברליוז כתב את ה"סימפוניה הפנטסטית" כיצירה תוכניתית ששוברת את המסגרת המסורתית. מאהלר העניק לסימפוניה אופי רחב ואישי יותר: הוסיף מקהלה, זמרים וכלים לא שגרתיים, וטען כי הסימפוניה "כמוה כעולם" ולכן יכולה לכלול כמעט הכל.

המאה העשרים שברה מוסכמות רבות. יש מלחינים ששמרו על מבנים רומנטיים, ויש מי שהתנסו בפורמות חופשיות. סטרווינסקי כתב סימפוניית תהילים למקהלה ותזמורת. שוסטקוביץ' ושטראוס כתבוה בדרכם, וברנשטיין יצר סימפוניה גדולה שמשלבת מקהלות, סופרן וקריינות, ובוחנת שאלות אישיות ודתיות.

סימפוניה היא יצירה גדולה לתזמורת. תזמורת היא קבוצה של כלי נגינה רבים יחד.

המילה קשורה ל"צליל ביחד". בראשונה קראו כך לפרקי פתיחה באופרות ובמחזות. אחרי כן הפכה הסימפוניה ליצירה עצמאית.

במאה ה-17 ו-18 כתבו פרקים לפתיחה. מונטוורדי, באך וויוולדי כתבו פתיחות כאלה.

לרוב יש ארבעה פרקים (חלקים):
1) פרק ראשון מהיר בשביל להציג רעיונות.
2) פרק שני איטי ורגוע.
3) פרק שלישי ריקוד בשם מינואט או סקרצו (כלומר מהיר ומשעשע).
4) פרק אחרון מהיר וסוחף.

במאה ה-19 המלחינים שינו את הכללים. ברליוז כתב סימפוניה שהיא כמו סיפור. מאהלר הוסיף מקהלה (רבים שרים יחד) וכלים מיוחדים.

במאה ה-20 חלק מהמלחינים שברו את החוקים. סטרווינסקי וברנשטיין כתבו סימפוניות שונות וחדשות.

כמה שמות חשובים: היידן, מוצרט, בטהובן, מאהלר, סטרווינסקי.