סכנות צלילה

סכנות צלילה הן סיכונים שעשויים לפגוע בצולל במים.

חלק מהיצורים הימיים מייצרים ארס. בחופי ישראל יש כמה בעלי ארס חשובים: זהרון, אבנון, עקרבנון, אלמוג אש וקיפוד ים. רוב הדגים הארסיים לא תוקפים באלימות; פגיעה לרוב נגרמת מחוסר זהירות או חוסר הבחנה בגלל הסוואה.

מעט מאוד דגים יכולים לתקוף בני אדם באמת. כרישים נדירים תוקפים אנשים; בדרך כלל הם מגיבים כאשר חשה סכנה ללהקה שלהם.

מחסור באוויר בצלילה נגרם מסיבות שונות ויכול להוביל למצבי סכנה.

דקומפרסיה (מחלת האמודאים) נגרמת משחרור גזים, בעיקר חנקן, כבועיות ברקמות כשהצולל עולה מהר או אחרי שהייה ארוכה בעומק. הלחץ במים גורם ליותר גז להיספג ברקמות; עלייה מהירה מפחיתה את הלחץ וגורמת לבועיות להיווצר.
יש שתי רמות: TYPE1 עם כאבים מקומיים, ו-TYPE2 המסוכנת יותר עם פגיעה עצבית, שיתוקים ובעיות נשימה. התסמינים מופיעים בדרך כלל עד 24, 48 שעות לאחר הצלילה.

היסטוריה: ג'ון סקוט הלדן פיתח מודל לחישוב ספיחת הגז ב-1908. לאחר מכן שודרגו הטבלאות והיום רוב הצוללים משתמשים במחשבי צלילה דיגיטליים המבוססים על טבלאות אלה.

הטיפול: חמצן בריכוז 100% ומחלקת לחץ (תא לחץ) שבה מעלים את הלחץ בשליטה כדי להקטין בועיות ולסייע לפינוי החנקן.

מניעה: תכנון נכון לפי טבלאות או מחשב צלילה, עליה מבוקרת (לא מהר יותר מ-9 מטרים לדקה), והימנעות מאלכוהול, עישון, סמים ועודף משקל.

שכרון מעמקים (הרעלת חנקן) הוא אפקט של עודף חנקן בגוף בעומקים גדולים. מעל כ-30 מטרים הלחץ החלקי של החנקן יכול להגיע לערכים שגורמים לתחושה דמוית שכרות, אופוריה, צחוק וסחרחורת. התופעה משפיעה על שיקול הדעת ולכן מסוכנת. הטיפול פשוט: לעלות לעומק פחות מ-30 מטר. צלילה עם תערובות גז מיוחדות (כגון הליום) מפחיתה את הסיכון.

הרעלת חמצן נגרמת כאשר הלחץ החלקי של החמצן גבוה מדי. בסביבות 1.6 אטמוספירות בלחץ חלקי חמצן מתחיל הסיכון. באוויר רגיל זה קורה בעומקים מאוד גדולים, אבל בתערובות עם אחוז חמצן גבוה (נייטרוקס) הסכנה מתרוממת בעומקים של כ-30, 40 מטר.
()

חוק בויל אומר שנפח הגז משתנה עם הלחץ. עלייה מהירה כאשר הריאות מלאות עלולה לגרום להתרחבות יתר של האוויר ולקריעת רקמות. תסחיף (בועת אוויר בדם) יכול להתרחש גם כן. כדי למנוע זאת אסור לעצור את הנשימה במהלך הצלילה.

הלחץ במים משפיע בעיקר על חללי האוויר בגוף: ריאות, אוזניים וסינוסים. יש להשוות לחצים (למשל באמצעות פמפום לאוזניים) כדי למנוע כאב ופגיעה.

אי-השוואת לחצים עלולה לגרום לכאב ודימום בסינוסים. גם עור התוף עלול להיקרע ולגרום לורטיגו.

נשימות יתר לפני צלילת חופשית עלולות לדחות את תחושת המחסור בחמצן. זה עלול להוביל לאיבוד הכרה פתאומי במים.

איבוד הכרה כתוצאה משינויים בלחץ בעת עליה למים רדודים.

חוסר חמצן בסיום צלילה עלול לגרום לעוויתות ואובדן שליטה מוטורית.

סכנות בצלילה הן דברים שעלולים להזיק לצולל במים.

יש כמה יצורים שנושאים ארס. בחופים מוכרים כמה: זהרון, אבנון, אלמוג אש וקיפוד ים. רובם לא תוקפים בכוונה.

מעט מאוד דגים יתקפו אדם. כרישים נדירים תוקפים בדרך כלל רק אם מרגישים בסכנה.

מחסור באוויר קורה מסיבות שונות. זה יכול להיות מסוכן.

דקומפרסיה, מחלה הנגרמת כשבועיות גז (כמו חנקן) יוצאות מהגוף בתוך בועות. זה קורה אם עולים מהר מהמים או שוהים הרבה זמן בעומק. יש סוגים קלים עם כאב, וסוגים מסוכנים יותר שיכולים לפגוע בעצב ובנשימה. הטיפול הוא חמצן ומחדר מיוחד שנקרא תא לחץ.

שכרון מעמקים (הרעלת חנקן) מרגיש כמו שיכרות. הוא יכול להופיע מעל כ-30 מטרים. זה מסוכן כי אדם עלול לעשות טעויות. הפתרון הוא לעלות לעומק פחות מ-30 מטר.

הרעלת חמצן מתרחשת כשיש יותר מדי חמצן תחת לחץ. בתערובות מיוחדות זה יכול לקרות גם בעומקים סבירים.

כשעולים מהר והריאות מלאות אוויר, האוויר מתרחב ועלול לפגוע בריאות. לכן אסור לעצור נשימה בזמן צלילה.

הסינוסים והאוזניים מכילים אוויר. אם לא משווים לחצים נכון, זה כואב ואף עלול לדמם.

נשימה מהירה לפני צלילה חופשית עלולה לגרום לאיבוד הכרה פתאומי.

עליה מהירה במים רדודים עלולה לגרום לאיבוד הכרה.

חוסר חמצן בסוף הצלילה יכול לגרום לעוויתות ולאיבוד שליטה בתנועה.