צלילת רוויה היא צלילה שבה הצולל יורד לעומק הדרוש ואז נשאר בלחץ הסביבתי בתוך תא לחץ (חדר שמאפשר לשמור על לחץ מסוים) לפרק זמן ממושך, בדרך כלל עד כשלושה שבועות.
הסיבה היא שכשנושמים אוויר רגיל (כ־80% חנקן ו־20% חמצן) בלחץ גבוה, החנקן נספג ברקמות מעבר למה שנחשב בטוח. נשימת חנקן בלחץ חלקי גבוה (לחץ חלקי = החלק מהלחץ הכולל שמיוחס לגז) עלולה לגרום לשיכרון מעמקים, מצב שמפריע לשיקול הדעת.
במהלך העלייה אם החנקן משתחרר מהר מדי מהרקמות אל הדם, עלולות להיווצר בועות שיגרמו למחלת הדקומפרסיה. כדי למנוע זאת יש שתי דרכים עיקריות: להישאר בעומק כך שלא נדרשות חניות דקומפרסיה, לפי טבלאות NDL (טבלאות ללא חניות דקומפרסיה), או לעלות באופן מבוקר עם עצירות מתוכננות.
אם חוצים את גבולות ה־NDL נדרשות חניות דקומפרסיה שבהן משחררים את החנקן בהדרגה; תהליך זה עלול לארוך שעות. בצלילות מאוד עמוקות נחליף בדרך כלל את החנקן בהליום. הליום הוא גז אינרטי (גז שלא מגיב כימית עם הגוף) והסרבל שלו נמוך יותר, לכן פחות גורם לשיכרון.
הרקמות בסופו של דבר ייספגו כמות מקסימלית של גז אינרטי, מצב שנקרא רוויה. אחר כך הצולל נשאר בלחץ הדרוש עד ששחרור הגז האינרטי יתבצע בצורה מבוקרת, בדרך כלל בסיום התקופה בתא הלחץ.
צלילת רוויה היא כשצולל יורד עמוק ונשאר בלחץ מיוחד בתוך תא לחץ. תא לחץ הוא חדר ששומר על לחץ שונה מהאוויר הרגיל.
כשנושמים אוויר רגיל יש בו חנקן. חנקן הוא גז שנכנס לגוף בלחץ גבוה. אם עולים מהר מדי, החנקן יוצא מהר מהגוף ויכול ליצור בועות. זה יכול לגרום לכאבים ובעיות.
כדי למנוע זאת עושים עלייה מבוקרת. עלייה מבוקרת היא לעלות לאט ולעצור לפעמים בדרך. אם צריך, עושים עצירות דקומפרסיה, עצירות קצרות בזמן העלייה כדי לשחרר את האוויר לאט.
בצלילות מאוד עמוקות משתמשים בגז אחר בשם הליום. הליום פחות מפריע לחשיבה. רקמות הגוף סופגות גז עד גבול, שנקרא רוויה. אחרי זה משחררים את הגז הבטוח, בדרך כלל בסיום השהייה בתא הלחץ.
תגובות גולשים