סעיף 175 היה סעיף בחוק העונשין הגרמני שאסר על יחסים אינטימיים בין גברים. חוקים דומים היו נפוצים באירופה לאורך ההיסטוריה; בעבר דינו לעיתים מוות, ובמאה ה-18־19 פרוסיה החליפה את עונש המוות במאסר.
במאה ה-19, כשהאימפריה הגרמנית הוקמה, החוק הפרוסי התקבל באופן נרחב. ביסמרק שמר על העונשים הקיימים למרות מחקרים רפואיים וטיעונים שהומוסקסואליות היא תופעה מולדת. הדיון הציבורי והמדעי להגנה על זכויות הומוסקסואלים החל להתארגן עדיין מהמאה ה-19, בראשות דמויות כמו מגנוס הירשפלד.
בתקופות שונות ניסו קבוצות ופעילים לבטל את הסעיף. הוועדה המדעית־הומניטרית ואישים כמו הירשפלד הגישו עצומות וטיעונים מדעיים. בקשות לביטול הוצגו ברייכסטאג אך לא עברו. במהלך ועדות ושינויים שהוצעו נעשו ניסיונות להגביל או להרחיב את החוק, למשל להחיל אותו גם על נשים או להחמיר בענישה עבור מקרים שנחשבו "חמורים".
ברפובליקת ויימאר (1919, 1929) היו קולות חזקים לביטול הסעיף, אך מפלגות השמאל לא השיגו רוב להוריד אותו מהחוק. גם הצעות להחמרת הענישה נכשלו בסופו של דבר.
בתקופת הנאצים שונה סעיף 175 והורחבה תחולתו. ההגדרה שונתה מ"עבירה" ל"פשע" והענישה הוחמרה. הביטוי "שלא כדרך הטבע" הוסר, והמילה החוק התבססה גם על "פגיעה בחוש הבושה", מה שהקשה מאוד על הגנה משפטית. בעקבות השינויים גדל מספר המעצרים בצורה חדה.
היינריך הימלר וגורמי המשטר טענו כי הומוסקסואלים מזיקים לחברה ויכולים "להדביק" אחרים, וזה שימש כהצדקה לרדיפה. פעילות אכיפתית של הגסטפו והאס־אס הביאה לעשרות אלפי מעצרים: ב-1933 נעצרו כמה מאות, ובשנים הבאות המספרים טיפסו לעשרות אלפים. מי שהוגדר "בלתי ניתן לתיקון" נשלח למחנות ריכוז (כמו דכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן).
אסירים שנידונו על פי סעיף 175 סומנו בתג משולש ורוד במחנות, סימן שהפך מאוחר יותר לסמל של הקהילה ההומוסקסואלית. רבים הועסקו בעבודות קשות, הופרדו מאסירים אחרים, ועברו התעללות רפואית ו"חינוך מחדש". חלקם סורסו, סירוס פירושו הסרת יכולת להתרבות. שיעור התמותה בקרב אסירים אלו היה גבוה מאוד; לפי הערכות הגיע לרמה שנייה בגובהה בין קבוצות האסירים, אחרי היהודים.
אין נתונים מדויקים, אך הערכות מציינות שכ-100,000 הומוסקסואלים נעצרו בין 1933 ל-1945; כחמישית מהם נכלאו במחנות ריכוז, וכמה אלפים נספו, בין כ־10,000 ל־15,000 לפי הערכות, כתוצאה מהוצאה להורג, מקרי המוות במחנות או במסגרת תוכניות כמו T4.
בפיצול שלאחר המלחמה שתי המדינות הגרמניות טיפלו בסעיף בצורה שונה.
באזורים שבשליטת הסובייטים היו החלטות שונות בתחילה. ב-1950 הוחזרה בגרסה ישנה של סעיף 175, אך ב-1957 נערך תיקון שאיפשר לוותר על העמדה לדין במקרי עבירה שלא סיכנו את החברה. ב-1968 נקבע חוק שמגן על קטינים, וב-1989 בוטלה ההתייחסות הספציפית להומוסקסואליות בחוק המזרח־גרמני.
מערב גרמניה שמרה על הגרסה הוויימארית זמן רב. ועדת חקיקה ב-1957 סברה ששמירת הסעיף אינה בהכרח שייכת לאידאולוגיה הנאצית, ולכן נשמר. בין 1945 ל-1969 הועמדו לדין כ־100,000 גברים וכ־50,000 נכלאו; גל משפטים ראשון בשנות ה־50 הוביל לשש התאבדויות.
בשנות ה־70 נערכו רפורמות: ב-1973 הוחלט להתמקד בעיקר בעבירות עם קטינים, והגיל החוקי הנדרש ליחסים הוזז ל־18 עבור יחסים חד־מיניים. ב-1986 נבחר לראשונה נציג הומוסקסואל גלוי לבונדסטאג, וניסיונות לבטל את הסעיף נמשכו. לבסוף, בעקבות איחוד גרמניה והצורך להתאים חוקים, סעיף 175 בוטל סופית ב-1994.
סעיף 175 היה חוק בגרמניה שאסר על יחסים בין גברים. בחלק מתקופות ההיסטוריה היו חוקים דומים במדינות אחרות.
מאז המאה ה-19 אנשים וקבוצות ניסו לבטל את החוק. הם טענו שהנטייה המינית היא מולדת ולא פשע.
בתקופת ויימאר (לאחר מלחמת העולם הראשונה) היו קריאות לבטל את הסעיף, אבל החוק נשאר.
בימי השלטון הנאצי החמירו את החוק. זה גרם לעשרות אלפי גברים להיעצר. חלקם נשלחו למחנות ריכוז. מחנות ריכוז הם מקומות שבהם אסרו אנשים ועבדו אותם קשה.
אסירים שסומנו בתג ורוד היו גברים הומוסקסואלים. רבים נפגעו שם קשות. חלק מהם סורסו, כלומר הוצאה מהם היכולת להביא ילדים. כמה אלפים מתו במחנות או בדרך אחרת.
אחרי המלחמה גרמניה נחלקה לשתיים. כל צד טיפל בסעיף אחרת. במזרח בוטל בסוף שנות ה-80. במערב היו משפטים רבים במאה ה-20.
בשנות ה-70 ו-80 החוק שונה בהדרגה. בסופו של דבר, אחרי איחוד מזרח ומערב, סעיף 175 בוטל סופית ב-1994.
תגובות גולשים