סרביה ומונטנגרו (נקראה גם יוגוסלביה החדשה) מתייחסת לשני איחודים שהיו בין המדינות סרביה ומונטנגרו אחרי פירוקה של יוגוסלביה הסוציאליסטית. האיחוד הראשון נקרא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה והוקם ב-1992. זה היה פדרטיבי, כלומר מדינה שחולקה לרשויות פנימיות. האיחוד השני, שנוצר ב-2003, נקרא האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו. הוא היה רופף יותר והעניק כמעט עצמאות לכל מדינה. ב-2006, אחרי משאל עם במונטנגרו, האיחוד פורק ושתי המדינות הפכו לעצמאיות.
לאחר מלחמת העולם השנייה הוקמה יוגוסלביה כפדרציה של שש מדינות, בראשות יוסיפ ברוז טיטו. טיטו שלט שנים רבות, אך מותו ב-1980 החל תהליך של החלשת המנהיגות המאוחדת ועליית לאומיות בתוך המדינות השונות. חוקת 1974 נתנה אוטונומיה גדולה יותר לפרובינציות. משברים כלכליים ועימותים בין קבוצות אתניות החזירו בעוצמה את הדרישות לעצמאות.
בשלהי שנות ה-80 ותחילת ה-90 בלט סלובודן מילושביץ' כסיפור מרכזי. הוא התמודד נגד הרחבת האוטונומיה לפרובינציית קוסובו והתמסר למדיניות ריכוזית שתמכה בסרביה. פירוק ברית המועצות והגל של פירוק מדינות באירופה החזקו את תהליך הפירוק ביוגוסלביה.
ב-1991, 1992 פרשו ארבע מדינות מתוך שש: סלובניה וקרואטיה (שנכנסו למלחמות על עצמאותן), מקדוניה (שיצאה ללא אלימות משמעותית) ובוסניה והרצגובינה (שהתדרדרה למלחמה קשה). הירידה באחדות הפדרלית ובשליטה המרכזית הובילה לביטול הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה ב-1992.
לאחר פרישת הארבע נותרו סרביה ומונטנגרו והקימו בשנת 1992 את הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. המדינה הייתה פורמלית רב-מפלגתית, אך עד 2000 הדמוקרטיה הייתה מוגבלת. בשנת 2000 המדינה הצטרפה לאומות המאוחדות. מילושביץ' היה דמות חשובה בתקופה זו והיו מחלוקות פנימיות רבות על סמכויות.
המדינה שמרה על מוסדות פדרליים: נשיא, ראש ממשלה ופרלמנט דו-ביתי. לאורך השנים כיהנו כמה ראשי מדינה וממשלה מרכזיים. ב-2003 שונתה הצורה הממשלית והמדינה הפכה לקונפדרציה רופפת בשם האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו.
האיחוד המדיני הגביל את הממשל המאוחד לנושאי חוץ, הגנה, כלכלה משותפת ומדיניות זכויות אדם. המבנה היה מעורב: פרלמנט ממונה שבחר נשיא ששהיה גם יו"ר מועצת השרים. בכוונה הייתה תכנית לערוך בחירות ישירות, אך האיחוד התפרק לפני שהן נערכו. הנשיא היחיד של האיחוד היה סבטוזר מרוביץ', ששירת בין 2003 ל-2006.
בהתאם לחוקה נערך משאל עם במונטנגרו ב-2006, שהוביל לעצמאות מונטנגרו ולפירוק האיחוד.
מונטנגרו הייתה יחידה מנהלית אחת. סרביה חולקה לשלושה אזורים: מרכז סרביה, וויבודינה וקוסובו ומטוחיה. קוסובו הכריזה על עצמאות ב-2008; כיום וויבודינה נשארת כמחוז אוטונומי בסרביה.
שטח האיחודים היה כ-102,173 קמ"ר. הם גבלו בהונגריה, רומניה, בולגריה, מקדוניה, אלבניה, קרואטיה ובוסניה והרצגובינה.
אוכלוסיית האיחוד עמדה על כ-10 מיליון. שפות מדוברות היו ניבים סרבו-קרואטים קרובים; השפה הרשמית הייתה סרבית. הכתב הנפוץ היה הקירילי, לצד שימוש מועט בלטיני. הדת המרכזית הייתה הנצרות האורתודוקסית. היו גם קהילות מוסלמיות, קתוליות ויהודית קטנה.
סרביה ומונטנגרו היה שם לשני איחודים של שתי מדינות. איחוד הראשון נוצר ב-1992. איחוד שני נוצר ב-2003 והיה חלש יותר. ב-2006 מונטנגרו בחרה להיות מדינה עצמאית. כך שני האיחודים הסתיימו.
לפני כן הייתה יוגוסלביה, מדינה שעורכיה שיתפו פעולה. טיטו היה המנהיג במשך שנים. אחרי מותו נוצרו בעיות. מדינות שונות רצו עצמאות.
ב-1991 ו-1992 פרשו ארבע מדינות מהפדרציה. חלקן לחמו על עצמאותן. זה שינה את המפה של האזור.
נשארו רק סרביה ומונטנגרו. ב-1992 הן הקימו מדינה חדשה בשם הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה.
ב-2003 שינו את השם והפכו לאיחוד מדיני. זה רמז למדינה שוויבוד צומצמה וסרביה ומונטנגרו נשארו שותפות לעצמאיות ברובן.
ב-2006 נערך משאל עם במונטנגרו. התוצאה הייתה עצמאות למונטנגרו. סרביה נותרה מדינה נפרדת.
מונטנגרו הייתה אזור אחד. סרביה חוברה לשלושה חלקים: מרכז, וויבודינה וקוסובו. קוסובו הכריזה עצמאות ב-2008.
האזור יחד היה כ-102,173 קמ"ר. הם גבלו במדינות כמו הונגריה, רומניה ובולגריה.
חיו שם כ-10 מיליון אנשים. רובם דיברו שפות קרובות לסרבית. הדת העיקרית הייתה הנצרות האורתודוקסית. היו גם מוסלמים וקתולים.
