סרבנות בישראל היא בעיקר סירוב של חייל בצה"ל למלא פקודה או סירוב להתגייס. יש שתי צורות עיקריות: סירוב פקודה, חייל מסרב לבצע פקודה שקיבל מהמפקד; וסירוב גיוס, אדם מסרב להתגייס כלל או לא להתייצב למילואים. יש גם מונח משפטי חשוב: "פקודה בלתי חוקית בעליל", פקודה שחייב החייל לסרב לה, ואין בה כדי להיחשב סרבנות.
סרבנות יכולה לנבוע ממניעים מצפוניים, אידאולוגיים או פוליטיים. סרבנות מצפונית מתבססת על רגשי מצפון אישי. סרבנות סלקטיבית (חלקית) היא סירוב למלא פקודות מסוימות, למשל שירות בשטחים. סרבנות פוליטית היא שימוש בסירוב כדי להשפיע על מדיניות או דעת הקהל. תנועות סרבנות רבות טוענות שסיבות אלה יכולות להתקיים יחד.
בישראל, המשמעות של הגיוס לצה"ל נחשבת כחוזה אזרחי בין המדינה לאזרחיה. בעיני רבים סרבנות היא הפרת חוזה זה והיא לא לגיטימית. אחרים רואים בה מעשה מוסרי שמונע פגיעה באזרחים אחרים או ביטוי למצפון.
סרבנות קיימת מראשית המאה ה-20. מקרים בולטים: יוסף פרוקופייץ, שהיה מהסרבנים הראשונים שנשפטו ב-1948; פרשת אלטלנה ב-1948 שבה חיילים סירבו לירות; אמנון זכרוני שפתח בשביתת רעב בשנות ה־50; מכתבי שמיניסטים מאז 1970 ועוד.
לאחר 1967 השתנתה סרבנות והופיעה סרבנות פוליטית נגד כיבוש השטחים. בשנות ה־70 וה־80 הופיעו מכתבים וקבוצות שסירבו לשרת בשטחים, ומאז נרשמו אירועים ופסקי דין שעסקו בסוגיה.
בשנות 2000 נרשמו מכתבים של חיילים וקצינים, כולל מכתב הטייסים ומכתב לוחמי סיירת מטכ"ל. המקרים עוררו דיון ציבורי רחב, גינויים ותמיכה מעמדות שונות.
ב־2004, 2005 בעקבות תוכנית ההתנתקות הגדילו הקריאות לסרבנות בקרב תומכי ההתנחלויות. היו קריאות רבניות לעמוד בסירוב פקודה, וגם סרבנות מצד חיילים דתיים-לאומיים. בפועל מספר הסרבנים היה מוגבל.
במהלך מלחמות ופעולות צבאיות נרשמו מקרים של סרבנות מצד שמאל וצד ימין. אחרי פרוץ מלחמת חרבות ברזל דווח על גידול בפניות לסיוע מסרבים, בעיקר חיילי מילואים.
שיעור הגיוס בקרב החרדים נמוך משמעותית. מאז 2024 צה"ל מנהל מהלכים להרחבת גיוס חרדים. בחלק מהסבבים שיעור היענות היה נמוך מאוד, ונדון ציבורית הנושא על רקע חוקי והוגנות.
יש גבול, תנועה בולטת מאז 1982, שקידמה סירוב מילואים בלבנון. פרופיל חדש ואומץ לסרב הן תנועות נוספות עם דגשים שונים. היו גם מכתבי שמיניסטים חוזרים שמשכו תשומת לב ציבורית.
בתי המשפט והצבא התמודדו עם הסוגיה. בג"ץ והמערכת המשפטית נטו לדחות הכרה רחבה בסרבנות סלקטיבית. גם חקיקה וצעדי צה"ל ניסו לצמצם את התופעה ולמנוע פגיעה בתפקוד הצבאי.
הדיאלוג על סרבנות בישראל משלב שיקולים מוסריים, משפטיים, ביטחוניים וחברתיים. מצד אחד עומדת זכות ההשקפה והמצפון, ומצד שני עומדת נחיצות הצבא לביטחון המדינה ולחוסנה החברתי.
סרבנות בישראל היא כשחייל מסרב לבצע פקודה או שאדם מסרב להתגייס. פקודה היא הוראה של מפקד. גיוס זה הליכה לצבא.
יש שני סוגים: סירוב פקודה וסירוב גיוס. סירוב פקודה הוא חייל שאומר "אני לא עושה" לפקודה שקיבל. סירוב גיוס הוא אדם שאינו מתייצב לשירות בצבא.
מילה קשה: פציפיזם, זה רצון לפתור קונפליקטים בלי אלימות. עוד מילה: "פקודה בלתי חוקית בעליל", פקודה שאסור לבצע אותה לפי החוק.
חלק מהאנשים תומכים בסרבנות מהמצפון. אחרים חושבים שזה מזיק כי הצבא חשוב לביטחון.
כבר לפני הקמת המדינה היו אנשים שסירבו לאלימות. בשנים שאחרי הוקמו קבוצות שאמרו לא לשרת בשטחים. היו מכתבים של תלמידי תיכון שאמרו הם לא רוצים לשרת בגלל מה שקורה שם. גם כיום יש אנשים שמסרבים בגלל דברים שהם רואים כלא הוגנים.
בחלק מהקהילות הדתיות יש שיעור גיוס נמוך. בשנים האחרונות צה"ל ניסה לגייס יותר צעירים מהקהילות האלה.
יש ארגונים שעוזרים לסרבנים. חלקם מצד הימין, וחלקם מצד השמאל. הם נותנים תמיכה משפטית ומידע.
בישראל מדובר בנושא רגיש. אנשים דנים בו הרבה. יש מי שמרגיש שזה נכון לפי המצפון, ויש מי שחושב שזה פוגע במדינה. חשוב לדעת את העובדות ולדבר בכבוד על דעות שונות.