עגינות

עגינות היא המצב שבו בן משפחה נשוי לא יכול להתחתן מחדש לפי ההלכה. בדרך המקורית זה תיאר אישה שבעלה נעלם ואין ידיעה אם הוא חי או מת. עם הזמן המונח התרחב גם למקרים אחרים. למשל כשאחד מבני הזוג מסרב לתת או לקבל גט (גט = מסמך גירושין דתי), או כשהאדם חולה קשה ולא יכול להתגרש. יש גם מקרים של שומרת יבם (יבם = אח הבעל שנפטר) שאינה יכולה לעשות חליצה (טקס שמשחרר את האלמנה לנישואין אחרים), או כשיבם מסרב לחלוץ.


בחוקים העתיקים גבר יכול היה לגרש אישה שלא ברצונה או לשאת אישה נוספת. חרם דרבנו גרשום אסר זאת בחלק מהקהילות. כיום במדינת ישראל אסור לגרש אישה בכפייה בלי פסק דין. החוק והשיח הציבורי מתמקדים יותר בעגונות נשים מאשר בעגוני גברים.


כיום רוב מקרי העגינות נובעים מסרבנות גט: בן או בת זוג נמצאים, אבל מסרבים לתת או לקבל את גט. יש גם מקרים של סחטנות גט, שבהם מציבים תנאים כלכליים או משמורת קשים לקבלת הגט. בתי הדין מקבלים אלפי תביעות בנושאים אלה, אך אחוז ההצלחות נמוך.


גם מצב של שומרת יבם מסווג לעתים כעגינות. היא אסורה להינשא עד שיבם נותן חליצה, ואם היבם מסרב, האישה נותרת במצב של עגונה.


עגונה או עגון נחשבים נשואים על פי ההלכה ולכן אינם רשאים להינשא מחדש. אישה שנכנסת לקשר מיני עם אדם אחר במהלך עגינותה נחשבת לנואפת מבחינה הלכתית, ותוצאת ילדים כאלה יכולה להשפיע על מעמדם (ממזרים = ילדים שנולדו מתוך קשר שההלכה רואה כמנוע נישואין). האישה עלולה לאבד את הכתובה שלה. לעומת זאת, גבר נשוי שנכנס לקשר כזה בדרך כלל לא נחשב לנואף מבחינה הלכתית, אך הוא חייב במזונות אשתו כל עוד הם נשואים.


המספרים משתנים עם השנים. נכון ל-2007 היו עשרות עגונות שבעליהן נעלמו, ובשנים מאוחרות יותר נרשמו עשרות מקרים של מסורבי גט. ב-2023 נפתחו 215 תיקי עגינות, ובמרץ 2024 היו 126 תיקים פתוחים.

מקרים היסטוריים ידועים קשורים לאובדן עקבות אניות צבאיות, כמו אח"י דקר ואח"י אילת, שבהם הכריזו על אנשי הצוות כחללים.


התרת עגינות היא נושא קשה. יש מתח בין הרצון לשחרר את העגונה ולהתחתן לבין החשש לטעות ולהכריז על מוות שלא התרחש. ההלכה מאפשרת הקלות במקרים מסוימים, ולעיתים מסתפקים בעדות אחת בעד מות הבעל כשהכהונה הרגילה של עדים אינה זמינה.


הדיון כולל בדיקת עדויות, זיהוי גופה, והערכת סיטואציות מסוכנות (כמו תאונה או התרסקות) לפי כללים הלכתיים. רבנים ידועים דנו ועסקו רבות בתיקון העניין הזה בשעת מלחמות ואסונות.


בתי הדין הרבניים מפעילים אמצעים לאיתור ושכנוע סרבנים. אלה כוללים חוקרים פרטיים, שליחת שליחים לחו"ל, תקציבים לשכנוע כלכלי ואיסוף מידע מהציבור. בישראל יש סמכויות חוקיות שמאפשרות הטלת סנקציות מנהליות על מסרבי גט, וכלי האכיפה החמורים כוללים גם מאסר.


חרם דרבנו גרשום אוסר נשיאת אישה שנייה, אבל בתי הדין יכולים להעניק היתר חריג שנקרא היתר מאה רבנים. בין 2013 ל-2023 ניתנו 51 היתרים כאלו.


במקרים קשים בוחנים בתי הדין את תקפות הקידושין (הטקס הדתי הנותר זוג נשוי). מציאת פגם בעדים או בחוסר הסכמה יכולה להביא לביטול הקידושין. זהו פתרון קיצוני ושימושי רק כשאין ברירה.


ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית נהוג לראות את החוק האזרחי כקובע גם בנישואים. יש תפיסות שונות לגבי הצורך בגט והפיקוח על נישואים בתוך הזרמים השונים.


הוצעו שיטות רבות למניעת עגינות, כגון הסדרים חוקיים ומחויבויות מראש, אבל מדובר באתגר מתמשך.

עגינות זה מצב שבו איש או אישה נשואים ולא יכולים להתחתן שוב. פעם זה היה כשבעל נעלם ואין יודעים אם הוא חי. היום זה קורה גם כשהאחד מסרב לתת או לקבל גט. גט הוא מסמך גירושין דתי.


לפני שנים גברים יכלו לגרש נשים בכוח. כיום זה אסור ברוב המקרים.


לעתים בני זוג נמצאים, אבל אחד מסרב לתת או לקבל את הגט. יש גם אנשים שמשתמשים בתנאים קשים כדי לקבל גט. בתי הדין מקבלים הרבה תביעות כאלו.


יבם הוא אח הבעל שנפטר. חליצה היא טקס שמשחרר את האלמנה. אם היבם לא יכול או לא רוצה לעשות זאת, האישה נשארת אסורה להתחתן.


עגונה או עגון נחשבים נשואים. לכן הם לא יכולים להתחתן שוב לפי ההלכה. ילדים שנולדו בקשרים כאלו עלולים להיחשב כממזרים (ממזרים = ילדים שמעמדם מוגבל לפי ההלכה). האישה עלולה לאבד את הכתובה שלה. הגבר עדיין צריך לדאוג לפרנסה של אשתו.


המספרים משתנים. ב-2023 נפתחו 215 תיקי עגינות. במרץ 2024 היו 126 תיקים פעילים.


לפעמים מחפשים עדויות שהבעל מת. זה קשה כי צריך לוודא לא לטעות. רבנים ודייני בית דין דנים בזה הרבה.


בתי הדין שולחים חוקרים פרטיים. הם מנסים לשכנע את המסרבים, גם בעזרת כסף או סמכויות משפטיות. בישראל אפשר להטיל סנקציות על מסרבי גט, ואפילו מאסר.


יש איסור על גבר לשאת אישה שנייה. לפעמים נותנים היתר יוצא דופן שנקרא היתר מאה רבנים.


אם מגלים פגם בטקס הקידושין, אפשר לבטל אותו. זה פתרון אחרון.