עוגן

עוגן הוא אביזר מברזל או חומר כבד אחר, שמחזיק כלי שיט במקום בים. מטרתו למנוע נסיעה של הספינה בגלל רוח, גל או זרמים.

יש שלושה סוגי עוגן עיקריים: עוגן זמני שמורמים על הסיפון, עוגן קבוע (מעגן) שלא מורדים בקלות, ועוגן צף (drogue) שמאט את הסירה במקום לעצור אותה.

העוגנים פועלים בשתי דרכים עיקריות: משקל רב שמוֹצא התנגדות, או היאחזות בקרקעית הים. בעולמות המודרניים משתמשים בדרך כלל בשילוב של משקל וצורה שמחדירה את העוגן לקרקעית.

העוגן הזמני המקובל כולל שוק (מוט מרכזי) וציפורניים או חוד מחודד שנקראים ציפורני עוגן (flukes). בין השוק לציפורניים יש לעתים זרוע שנקראת הכתר. בחלק מהעוגנים יש סטוק (מוט אופקי) שעוזר להטות את העוגן כדי שחוד אחד יינעץ בקרקע.

עוגן קבוע יכול להיות פשוט כמו אבן כבדה או מורכב כמו בורג ענקי שמוברג לקרקעית. לעתים מחברים כמה עוגנים קבועים יחד כדי להבטיח אחיזה בכל מצב.

עוגן צף או דרוג משמש להאטת סירה. הוא צף על המים, לעתים בצורת חרוט, ויוצר גרר שנחלש את התנועה של הכלי.

העוגנים הקדומים היו סלעים כבדים. מאוחר יותר הופיעו עוגנים מעץ עם אבן, ולאחר מכן עיצובים עם ציפורניים חודרות וסטוק. בעולם המערבי הפורמט של ציפורניים וסטוק הפך לדומיננטי.

עוגנים מודרניים מסווגים לפי שיטת האחיזה: לכידה (כמו דנפורט), מחרשה (plough) וקרס (hook, כמו חתול).

העוגן האדמירלי נהוג מאוד. רק ציפורן אחת נכנסת לקרקע בזמן העגינה. הוא חודר היטב ואף עמיד בסערות, אך עלול להתנתק בעת שפל.

הדנפורט שייך לקבוצת הקרס. הוא שטוח ובעל שטח גדול, ולכן מחזיק טוב יחסית למשקלו וקַל לאחסון. חסרונו קושי בחדירה לקרקעות קשות או מכוסות צמחים.

עוגן החתול (נעיצה) תוכנן כך שבכל תנוחה חוד אחד לפחות יתייצב כלפי הקרקע. מתאים לקרקע סלעית אך פחות בחול או בוץ. קל להעלאה לסיפון אך קשה להוציאו ממקומו.

ברוס מתאים לסירות קטנות. הוא נחטף מהר לקרקע, יציב בפני שינויים בכיוון וכוח, ונוח להסרה. קשה לחדירה בקרקע סלעית ולעיתים תופס מקום רב על הסיפון.

עוגן המחרשה (CQR ודלתה) מתאים לסוגי קרקע רבים. צורתו מאפשרת לו להסתגל לשינוי כיוון הכוח. הוא כבד ונכנס לאט לקרקע.

עוגן הפטריה מתאים לקרקעות רכות כמו סחף וחול דק. הוא מעוצב כמו פטרייה הפוכה ושימושי במיוחד לעגינת מגדלורים. הומצא על ידי רוברט סטיבנסון ופיתוחו שיפר את אחיזת אוניות המגדלור במאה ה-19.

הטלת העוגן אינה מספיקה. יש לתכנן את העגינה: לבחור עוגן, כבל או שרשרת, חיבורים, סוג קרקע, מזג אוויר ועומק מים.

חשוב להשתמש בתרשימים ימיים כדי למצוא מקום בטוח לעגינה. אורך הכבל (המסלול בין הסיפון לקרקעית) נקבע לפי העומק; כלל נפוץ הוא אורך כבל כ-4 פעמים העומק.

בעת הטלת העוגן יש לעמוד נגד הרוח או הזרם ולתת לכלי השיט להיסחף מעט עד שהעוגן ננעץ. לאחר ההטלה בודקים את אחיזת העוגן, עומק המים בשפל, ומקום לטלטול כדי שלא יתנגש בכלי שיט אחרים.

הטלת שני עוגנים בזווית 45, 90 מעלות מחרטום הספינה מפזרת עומסים ומגבילה טלטולים. העוגן הראשון מונח ראשון, והעוגן השני מוטל לאחר תזוזה קלה של הספינה.

עוגן הוא מתקן כבד שמחזיק סירה במקום במים. הוא מונע מהסירה להיסחף.

יש שלושה סוגים עיקריים: עוגן שנישא על הסיפון, עוגן קבוע שלא מורדים, ועוגן צף שמאט את הסירה.

העוגן הזמני כולל שוק (מוט) וציפורניים חדות שנקראות ציפורני עוגן. סטוק הוא מוט שעוזר להטות את העוגן.

בהתחלה השתמשו בסלעים כבדים כעוגנים. אחר כך בנו עוגנים עם קורות עץ וציפורניים.

- עוגן אדמירלי: חוד אחד נכנס לקרקע היטב. נסה לעגן גם בסערה.
- עוגן דנפורט: שטוח ובעל אחיזה טובה למשקלו. קשה בקרקע קשה.
- עוגן חתול: תמיד אחד החודים מופנה לקרקע. מתאים לסלע.
- עוגן ברוס: חופר מהר. טוב לסירות קטנות.
- עוגן פטריה: בצורת פטרייה הפוכה. טוב לחול דק. שימש מגדלורים.

לפני העגינה בוחרים מקום בטוח. מחשבים כמה כבל צריך. כלל פשוט: הכבל ארוך פי כמה מהעומק.

לעיתים שמים שני עוגנים בזווית. זה מחזיק חזק יותר ומפחית טלטולים.