עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס

הביטוי "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס" מתאר אדם שעשה מעשה קל או מזיק, אבל מתהדר כאילו עשה מעשה גדול.

המקור הוא בסיפור בתורה על זמרי בן סלוא, נשיא בבית אב בשבט שמעון. הוא בא על הנסיכה המדיינית כזבי בת צור במקום ציבורי, "לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל". מעשיו גררו מגפה שבה מתו עשרים וארבעה אלף איש. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הרג את זמרי ואת המדיינית ובכך עצר את המגפה.

בפי המקרא מעשהו של פינחס נחשב למעשה גבורה גדול. על מעשה זה קיבל פינחס שכר, זכאות לכהונה. (כהונה = תפקיד של כוהנים בבני ישראל.)
התלמוד מתייחס למעשה באופן מורכב ומנסה להצדיק את ההלכות הקשורות להריגה זו.
גם פרשנים אחרים, כמו תרגום יונתן והזוהר, נותנים פירושים שמדברים על שכר גדול לפינחס.

לעומת זאת, זמרי נחשב למי שעשה מעשה טמא. חכמי התורה ראו את עונשו כמוצדק, אף שלא הייתה הלכה כתובה ברורה בנושא. ההלכה שבעל־פה (מסורת בעל־פה) נזכרת כבסיס להתייחסות למקרה.

הביטוי מופיע לראשונה בציטוט של דבריו האחרונים של אלכסנדר ינאי כפי שמובאים בתלמוד הבבלי. בתקופת שלטונו של אלכסנדר ינאי היו מאבקים פנימיים, והוא בסופו של דבר הבין ששגה.

הביטוי אומר מישהו שעשה מעשה רע אבל מתנשא כאילו עשה משהו גדול.

הסיפור בתורה מספר על זמרי בן סלוא. הוא בא על הנסיכה המדיינית כזבי בת צור בפומבי. אחרי זה פרצה מחלה קשה. הרבה אנשים מתו. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הרג את זמרי ואת הנסיכה ועצר את המחלה. (מגפה = מחלה שרבים נדבקים ומתים.)

אנשים ראו בפינחס גיבור כי הוא עצר את המגפה. הוא קיבל זכות לכהונה. (כהונה = תפקיד של כוהנים שעוזרים בטקסים דתיים.)
זמרי נחשב לעשייה טמאה ולכן נענש.

גם בספרי חכמים יש דברים שונים על המעשה. הביטוי הופיע גם בדברי אלכסנדר ינאי שמצטטים בתלמוד. (התלמוד = ספר גדול של חכמי ישראל.)