עין הרע הוא אמונה מיסטית, שלפיה רגשות עוינים של אחרים עלולים להזיק לאדם. בעיקר מדובר בקנאה או ברצון לנקמה. המושג קיים בתרבויות רבות מאז העת העתיקה, ויש ממצאים ארכאולוגיים שמתארכים עד כ־3000 לפנה"ס.
המושג מופיע כבר בגמרא. שם מובאת דמותו של יוסף כמי שאינו נשלט על ידי עין הרע. ההסבר המסורתי מבחין בכך שההשגחה האלוהית דואגת לאדם לפי מעשיו. קנאה מערערת את ההשגחה ומכאן נובעת הפגיעה.
מסורתית ייחסו לעין הרע מחלות, אובדן ועוגמת נפש. אנשים בעלי מראה בולט או הצלחה מיוחדת נתפסים כרגישים יותר לסכנה. מקובל שלא למתוח שבח מוגזם לתינוקות, כדי לא למשוך תשומת־לב מזיקה.
בספרות המסורתית מופיעים לעיתים תאריכים שלכאורה עלולים להיות מסוכנים יותר מהעין הרע.
יש מגוון אמצעי הגנה מקומיים ודתיים: מראות להחזיר מבטים, קמעות (חפצים שמטילים הגנה), סרטים אדומים לילדים, חרוזי טורקיז בארצות האסלאם, וקמע בצורת "חמסה", כף יד עם חמש אצבעות. הורים שמים מלח או פירורי לחם בכיסי ילדים. ביהדות של ארצות האסלאם צבעו לפעמים מזוזות בכחול, ואשכנזים נהגו לומר "בלי עין הרע" כשמשבחים מישהו. נאמר גם "בן פורת יוסף" כהגנה לפי המסורת התלמודית.
מנהג נפוץ הוא ענידת חוט אדום, שלעיתים כרכו סביב קברי צדיקים. מקובלים שונים הביעו הסתייגות מצבע האדום והעדיפו חוטים לבנים או תכולים. יש שסבורים שהאדום אינו בעל כוח על־טבעי אלא רק מסיח את העין.
חכמי הלכה מסוימים הביעו ספק באפקטיביות של האמונה. הרב משה פיינשטיין למשל הביע הסתייגות, והיו שדנו שהפסוק "מי שלא מקפיד, לא מקפידים עליו" משקף גישה זו. גם הרב עובדיה יוסף התייחס לסוגיות מעשיות בהקשר הזה.
האמונה בעין הרע קיימת בממצאים ממסופוטמיה, באוגרית, ובתרבויות יווניות ורומיות. בעלי־מלאכה ואמנים תיעדו קמעות וסמלים נגד עין הרע. היוונים והרומאים גם הסבירו את התופעה בדרכי חשיבה של זמנם, כולל תאוריות על עיניים המשדרות כוח מזיק.
בעת העתיקה הופיעו פרקטיקות שונות להגן מפני עין הרע: סימנים כפריים כמו עיטורי פאלוס (סמל גברי) על מבנים, יריקה לכיוון הבגדים כסמל דוחה, וקמעות אישיים. במקרים מסוימים התחפשות או שינוי הופעה נועדו להקטין את הסיכון.
עין הרע זו אמונה שאדם עלול להיפגע מרגשות של אחרים. בדרך כלל מדובר בקנאה.
בתנ"ך ובגמרא מוצגים סיפורים על עין הרע. יוסף נחשב דוגמה שלא ניזוק ממנה.
במסורת אמרו שעין הרע עלולה לגרום למחלות או לאובדן. לכן נמנעים מהלל מוגזם על תינוקות.
יש חפצים שעוזרים, נקראים קמעות. דוגמאות: חמסה (כף יד), חוט אדום, חרוזי טורקיז וסרטים אדומים לילדים. הורים שמים מעט מלח בכיסי הילדים לפעמים.
במקומות ישנים קישטו סירות בעיניים כדי להגן עליהן. גם יש חפצי הגנה בתליונים ובדגלונים.
חלק מחכמי הדת לא מתייחסים ברצינות לאמונה הזאת. הם אמרו שאם לא חוששים, לא יפגעו.
תגובות גולשים