עליית ביתא ישראל (יהדות אתיופיה) נולדה מתוך געגועים לציון ולירושלים שנמשכו דורות. כבר ב-1848 נשלחה אל אירופה איגרת מהקהילה, וב-1849 הגיעו שליחים מאתיופיה לירושלים.
ב-1862 הוביל הכהן אבא מהרי ניסיון עלייה המוני לירושלים. הקבוצה ניסתה לחצות נהר בתיגראי, בהשראת סיפורי המקרא, אך כשנכנסו למים רבים טבעו. ניסיון זה שבר את רוח הקהילה, אך התקווה לעלייה נותרה.
בשנות ה־30 הגיעו לעתים משפחות בודדות מביתא ישראל. אחרי קום המדינה בחנו בישראל אפשרות להעלותם, אך דחו זאת זמנית מטעמי "אי-דחיפות" והבדלים תרבותיים.
כדי להכין את הקהילה לעלייה, הושקעו מאמצים בחינוך. בשנות ה־50 נשלחו שליחים של הסוכנות היהודית והוקמו בתי ספר באסמרה ובכפרים אחרים. ב־1955, 56 הגיעו 25 נערים לישראל להכשרה בכפר בתיה, במטרה שישובו כמורים. לקראת סוף העשור חלק מהפרויקטים נסגרו בעקבות קיצוצים, אך מאמצי החינוך המשיכו בשילוב תמיכה מארגונים יהודיים.
בשנות ה־60, 70 נוצר ויכוח פוליטי והלכתי על זכאות בני הקהילה לעלות לפי חוק השבות. ב־1973 הרב עובדיה יוסף הוציא פסק הלכה שקבע שהם יהודים. ועדות ממשלה עסקו בנושא, והיחס נע בין הכרה מלאה לסירוב במשרד הפנים.
בסופו של דבר הוחל חוק השבות על בני ביתא ישראל ב־14 במרץ 1977. מאז מדיניות הממשלה כלפי עליית הקהילה הפכה פעילה יותר, אם כי הוצבו קשיים מדיניים ולוגיסטיים.
כאשר היחסים עם אתיופיה נתקו, החלה בריחה דרך סודאן. המוסד הישראלי וצוותים אחרים ארגנו הוצאת יהודים ממחנות הפליטים בסודאן ודרכים ימיות ואוויריות. פעילים כמו פרדה אקלום וסוכנים כמו דני לימור סייעו. חלק מהעולים הוטסו ישירות למחנות בסודאן ומשם לאתונה ולישראל. בשלב מאוחר יותר צה"ל וספינות חיל הים סייעו בהעברתם. עוד לפני מבצע משה הגיעו כ־5,000 איש.
מבצע משה ומבצעים אחרים ב־1980, 1990 העלו אלפי יהודים, אך המסע דרך סודאן וגבולות אחרות גבה חיי אדם; במהלך גל העלייה נהרגו אלפים.
בין נובמבר 1988 למאי 1991 הועברו כ־15,000 יהודים לאדיס אבבה באוטובוסים, רובם כפריים מהצפון. הם הוכנסו למחנות והמתינו להיתרי עלייה. תנאי המחיה היו קשים; מחלות כמו מלריה, צהבת ושחפת נפוצו. רופאים ישראליים אימנו סייענים וקיימו חיסונים לכ־20,000 אנשים, והפחיתו תמותה בקרב הממתינים.
בין 1987, 1990 ניהלו ישראל ואתיופיה משא ומתן וסוכמו הסכמות צבאיות וכלכליות בתמורה לסידורי עלייה. ב־1991, כשהמשטר של מנגיסטו קרס, הוגבר המאמץ להוציא את היהודים במהירות.
החל מ־1993 החלה עליית הפלאשמורה, אנשים שיש להם זיקה משפחתית לביתא ישראל. עליות נוספות נמשכות על פי החלטות ממשלה גם בשנים מאוחרות יותר, עד 2020.
בעקבות המבצעים וההעברות הוגדרה מחדש מציאות הקהילה: רוב היישוב היהודי הכפרי באתיופיה פורק, ועשרות אלפי בני הקהילה עלו לישראל במבצעים כגון מבצע משה ומבצע שלמה.
יהודי אתיופיה רצו להגיע לירושלים במשך דורות. כבר במאה ה־19 הם שלחו שליחים וכתבונות.
ב־1862 מנה אבא מהרי קבוצה שניסתה לחצות נהר כדי להגיע לארץ. הרבה אנשים טבעו. האירוע היה עצוב והשאיר צלקת גדולה.
ב־1950, 1960 הגיעו מורים ורבנים. 25 נערים הוכשרו בכפר בתיה כדי ללמד בחזרה באתיופיה.
בשנות ה־70 היו וויכוחים אם בני הקהילה זכאים לעלות לישראל. הרב עובדיה יוסף אמר שהם יהודים, וב־1977 החלה עלייתם הרשמית.
כשקשה היה להגיע מהארץ, ארגונים ישראליים וסוכנים סייעו ליהודים לעבור דרך סודאן. חלקם הוטסו או הועברו בספינות ובמטוסים לישראל. מבצע משה ועוד מבצעים הביאו עשרות אלפים לארץ. במסע הזה רבים חלו וחלק מהם גם מתו.
בין 1988 ל־1991 כ־15,000 יהודים הובאו לאדיס אבבה והמתינו במחנות. ישראלים עזרו ברפואה ובחיסונים. זה הציל חיים.
מ־1993 עלו גם אנשים שמקושרים משפחתית לביתא ישראל. העליות נמשכות גם בשנים המאוחרות.
תגובות גולשים