עמנואל לוינס

עמנואל לוינס (1906, 1995) היה פילוסוף ומחנך יהודי-צרפתי. הוא ידוע בעיקר בהענקת חשיבות לשאלת ה"אחר" ובהצגת האתיקה כ"פילוסופיה ראשונית".

לוינס נולד בקובנה שבליטא למשפחה מסורתית. בשנות ה־20 עבר לצרפת ולמד פילוסופיה בשטרסבורג. שם פגש את הסופר מוריס בלאנשו, שהפך לידיד קרוב. לוינס למד גם מכתביהם של ברגסון, הוסרל והיידגר. בתקופת מלחמת העולם השנייה גויס לצבא הצרפתי ונשבה. בזמן השבי החל להכין את הספר "מן הקיום לקיים" (פורסם ב־1947). כשחזר לצרפת גילה שקרובי משפחתו בליטא נרצחו. לאחר המלחמה ניהל בית ספר למורים של האליאנס בפריז והמשיך ללמד באוניברסיטה, כולל פואטייה מ־1961. ב־1961 פרסם את הספר "כוליות ואינסוף". ב־1974 יצא "אחרת מהיות".

לוינס שם במרכז את רעיון ה"אחר", אדם שאינו רק אובייקט שלנו אלא מעלה דרישות אתיות. הוא טען שהאתיקה היא השאלה הראשונה שעל הפילוסופיה להתמודד איתה.

לוינס השתמש בפנומנולוגיה. פנומנולוגיה היא שיטה שבודקת איך אנשים חווים דברים. הוא בנה על רעיונות של הוסרל והיידגר, וכינה חלק מחוויית התודעה "אקט אינטנציונלי", כוונה של התודעה למושא. הוא גם דיבר על מצב פרה-תמאטי (הכוונה: חוויה שבה דברים נראים כאפשרויות ולא כאובייקטים ברורים).

האחרות היא הופעת מישהו או משהו בלתי צפוי שמשבש את הנורמה. היא מעוררת פחד כי היא אינה מוכרת. הפחד מניע רצון להבין, וכך נוצרת האתיקה.

לוינס מתח ביקורת על הגישה הפילוסופית המסורתית שקוראת לה "אוטונומית". הוא הציע להחליפה ב"הטרונומיה", קבלה של האחר ככזה, מבלי לנסות להפוך אותו לזהה לנו.

לוינס הבחין בין "האחר" לבין "האחרות המוחלטת", סוג של אחר שאינו ניתן להכחדה או לכיבוש. לפי לוינס, יש לכבד את מי שאינו ניתן להפיכה לחלק מהאני.

לוינס טען שהשאלה האתית קודמת לשאלות על מהות הקיום או הידע. ההכרה בקיומו של האחר המוחלט מעלה את שאלת המוסר בראש ובראשונה.

לוינס דחה את הקוגיטו של דקארט. הוא תיאר את האני כאוסף זהויות מפורקות. "היֵשנו" הוא מצב של פירוק, וה"היפוסתזיס" הוא תהליך שבו האני מתחבר מחדש דרך סיפור כרונולוגי.

הפנים אצל לוינס הן לא רק פני גוף, אלא דרך שבה הזולת מגלה את נוכחותו. הפנים קוראות אל האחרות ומעוררות אחריות. הדיבור של הזולת מציב ציווי אתי, כמו ה"לא תרצח".

לוינס ראה את ההיסטוריה כתולדה של מעשים אנושיים. לגבי השואה הוא קבע שאין בה "יד אלוהית"; הנאצים היו חסרי מוסר ואחראים למעשיהם. בו־זמנית, לוינס טען שמוסר לא נעלם גם אחרי הזוועות.

לוינס קישר בין הדת למוסר. הוא ראה בפנייה של ה"אחר" צו אלוהי. לפיו המעשה המוסרי הוא גם מעשה דתי, ו"יראת האדם" קשורה ביראת האל.

לוינס היה חשדן כלפי הומניזם שמעמיד חופש מעל הכול. הוא דגל ב"הומניזם של האדם האחר", כלומר בחופש שקשור לאחריות כלפי הזולת.

לאחר התעלמות ראשונית, השפיע לוינס על פילוסופים רבים, ביניהם דרידה וסארטר. גם בישראל העניין בו גדל בעשורים האחרונים.

בשנים האחרונות עסקו בהגותו מדענים ואינטלקטואלים ישראלים, וחומרים על לוינס פורסמו ועובדו כאן.

לוינס היה אב לבת ובן. בתו סימון נולדה ב־1935. בנו מיכאל נולד ב־1949 והוא פסנתרן.

עמנואל לוינס (1906, 1995) היה פילוסוף. פילוסוף הוא אדם שחוקר רעיונות גדולים.

לוינס נולד בקובנה שבליטא. הוא עבר לצרפת כדי ללמוד. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא נשבה. אחרי המלחמה גילה שאיבד את משפחתו. הוא לימד והוציא ספרים חשובים, כמו "כוליות ואינסוף".

לוינס חשב שהדבר הכי חשוב הוא ה"אחר". ה"אחר" זה אדם שאינו אני. הוא אמר שאתיקה (כללי מוסר על טוב ורע) היא השאלה הראשונה שצריך לשאול.

לוינס השתמש בפנומנולוגיה. פנומנולוגיה היא דרך לבדוק איך אנחנו מרגישים וחווים דברים.

האחרות היא כשמישהו או משהו חדש מופיע. זה יכול להפחיד. אך זה גם מעורר אותנו לשים לב ולהתחשב.

לוינס אמר שיש לכבד את האחר. לכבד זה להתנהג יפה ואחראית כלפי אחרים.

לוינס דיבר על "הפנים" של הזולת. זה לא רק הפנים של הגוף. זה הדרך שבה אנשים מבקשים עזרה או תשומת לב. הדיבור שלהם מזכיר לנו לנהוג נכון.

לוינס חשב שהשואה נעשתה על ידי בני אדם רעים. הוא האמין שהמוסר לא נעלם אף פעם.

לוינס היה אב לבת ולבן. בנו מיכאל הוא פסנתרן.