ענישה בישראל

בישראל הגורם העיקרי שמטיל עונשים הוא בית המשפט. יש גם גופים אחרים, אשר על פי החוק יכולים להטיל עונשים במקרים מסוימים. עקרונית, ככל שערכאת השיפוט (הרמה של בית המשפט) גבוהה יותר, העונש שהיא רשאית להטיל כבד יותר.

הטקסט מציין כי בית המשפט יכול להטיל עונשים שונים. רשויות אחרות במדינה גם להן סמכויות להטיל עונשים, לפי החוק.

יש מחלוקת ציבורית סביב מידת חומרת הענישה. טענות נשמעות שהעונשים לעברייני מין ולפוגעים בנשים קלים מדי. דוגמה שנויה במחלוקת היא שב־2004 ניתן שישה חודשי עבודות שירות לבצעיר בן 18 בגין פשע מיני. דוגמה נוספת מ־2005 הייתה שחרורו למעצר בית (שהייה בבית במקום בכלא) של אמיל רפאלוב, למרות תלונות קודמות, ואז נרצחה בת זוגו.

נציגי בית המשפט דוחים את הטענה שהענישה בישראל תמיד קלה. שופטת בדימוס נירה לידסקי ציינה שפסיקות קשות גם קיימות, והסבירה שכמה עונשים ארוכים הם אפקטיביים כמו מאסר עולם (מאסר לכל החיים).

מצד המשטרה נשמעה ביקורת אחרת. במרץ 2005 ניצב דוד צור טען שהחקיקה (חוקי המדינה) והמגבלות על המשטרה, יחד עם מחסור במשאבים, תורמים לעלייה בפשיעה. הוא השווה מצב זה למה שהיה בארצות הברית בעבר וקרא לחקיקה מחמירה יותר, וציין מגבלות כמו הגבלת המעצרים והקשיים באיסוף ראיות.

קשה להשוות כמותית את מערכת הענישה בישראל לאלה של מדינות אחרות. ענישה תלויה גם בהקשר תרבותי. יש נהגים שנראים כפשע במקום אחד, ונורמה במקום אחר.

עונש המוות בישראל מוגבל ומותר רק במקרים כמו בגידה, גרימת מלחמה, פשעים נגד האנושות או נגד העם היהודי.

בישראל רוב העונשים ניתנים על ידי בית משפט. בית משפט זהו המקום שמחליט אם אדם אשם ומה העונש שלו.

יש אנשים שאומרים שהעונשים קלים מדי. לדוגמה, ב־2004 ניתן שישה חודשי עבודות שירות לנער בן 18 בעבירה מינית. ב־2005 אדם שוחרר למעצר בית (שהייה בבית במקום בכלא) לפני שאירע מקרה חמור שאחר כך קרה.

חלק מהשופטים אומרים שיש גם עונשים קשים. נציגי המשטרה טענו שהחוקים והמעט משאבים לקושי באכיפה מגבילים אותם. קשה להשוות בין מדינות בגלל תרבויות וחוקים שונים.

עונש המוות בישראל מותר רק במקרים מאוד חמורים. זה כולל בגידה, גרימת מלחמה, ופשעים נגד האנושות או נגד העם היהודי.