ערפד הוא יצור מיתולוגי, אל-מת ודמוי אדם שניזון מהמהות החיונית של יצורים חיים, בדרך כלל בצורת דם. בערפדים מייחסים כוחות על-אנושיים וכישורים על-טבעיים. המאפיינים שלהם משתנים בין מסורות, אך ברוב המיתוסים הם חיים בלילה, רגישים לאור השמש, בעלי ניבים חדים ויכולים לשנות צורה, לעטלף, זאב או ערפל.
בפולקלור האירופי המסורתי הערפדים תוארו לעתים קרובות כמתים ש"חזרו" וביקרו את יקיריהם. בגרסאות מוקדמות הם הוצגו כנפוחים ובעלי פנים סמוקות, בעוד שבמאות ה-19, 20 התפתח הדימוי של הערפד החיוור והאלגנטי.
מיתוסים על ישויות דומות לערפד קיימים ברוב התרבויות. כמה דוגמאות בולטות הן: ה־strigoi ברומניה (ערפד/ערפדית רומני), ה־vrykolakas ביוון, ה־penanggalang במלזיה, ה־aswang או manananggal בפיליפינים, וגם גרסאות ביבשות אחרות. המקור של חלק מהמוטיבים האירופאים הועבר לאורך נתיבי סחר כמו דרך המשי.
במאה ה-18 התעוררה בארצות מזרח ודרום־מזרח אירופה תופעה של דאגה המונית לערפדות. דיווחים על מקרים של קבורה פתוחה והאשמות בערפדות עוררו עניין במערב. בספרות, הערפד המודרני נטוע ביצירות מפתח: "The Vampyre" (1819) של ג'ון ויליאם פולידורי הציג ערפד כרוזן כריזמטי; ורומן כמו "דרקולה" (1897) של ברם סטוקר חיזק את המיטוס והפך אותו לדמות ספרותית מוכרת.
עבור ההפיכה לערפד יש סיפורים שונים: נשיכה על-ידי ערפד שמעבירה דם וגורמת למוות ולחזרתו של הננשך כערפד; או תערובת דמים שמביאה לשינוי. חלק מהמיתוסים מדברים על הולדה של ילדים לערפדים, אם כי פירוט זה משתנה בין יצירות.
בתרבות המערבית המודרנית ערפדים מוצגים לרוב כיצורים שאינם מזדקנים, חכמים וכריזמטיים. תכונות נפוצות הן: כוח גדול, מהירות, יכולת לשנות צורה, שליטה במחשבות של אחרים וניבים לחיים לנשיכה. לפי כמה מקורות הם ישנים בארונות קבורה ביום, אין להם השתקפות במראה ולעתים אינם מטילים צל.
שיטות שנועדו להגן מפני ערפדים במקורות עממיים כללו הנחת צלב בארון הקבורה, נעיצת יתד ליבם או כריתת ראשם, החדרת יתד בעץ ללב, והנחת בלוקים מתחת ללחי המת כדי למנוע ממנו לשחרר את התכריכים. היו גם אמונות מוזרות כמו פיזור זרעי דוחן בקבר, מתוך מחשבה שנותן פעולת ספירה תשלה את הערפד ותמנע ממנו ללכת לטרף. רבים מהכלים העם־פולקלוריסטיים האלה נעלמו מהייצוגים המודרניים.
הסבר אפשרי להתפשטות האמונה בערפדים כולל תופעות טבעיות ומחלות שכמה חוקרים קשרו לפרקי המיתוס. בנוסף, שלושת מיני עטלפי "הערפד" בארצות הברית נקראו כך בעקבות המיתוס, והם חיזקו את דימוי העטלף כקשור לערפדים.
בתרבות הפופולרית המודרנית הז'אנר המשיך להתפתח בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה. יצירות שונות הציגו את הערפד כמפלצת יראה או כיצור רומנטי ואפילו כאנטי-גיבור. דמויות כמו דרקולה יצרו נוסחה ספרותית שמערבת מין, כוח ועושר, והשפיעה אף על סרטים מוקדמים ונוספים של המאה ה-20.
המיתוסים על ערפדות מופיעים במשך אלפי שנים ומשתנים מאוד מתרבות לתרבות. במרכז ההיסטוריה עומדת התפיסה שהערפד הוא חוצץ בין החיים למוות, ושמקורות האמונה נאספים מתמורות תרבותיות, חברתיות ודתיות.
במסורות שונות נזכרים אמצעים רבים להשמדת ערפד, למשל יתד בלב, כריתת ראש או חשיפה לשמש. ברוב המיתוסים המודרניים הערפדים ניזוקו מאור השמש ולא נשרפו מיד.
במיתוסים המזרח-אירופיים יש קטגוריות שונות, דוגמת ה־strigoi ברומניה. בתרבויות אחרות נמצאים זנים ייחודיים עם תכונות משלהם, ולעתים נחקרו הסיבות החברתיות להופעתם.
בנצרות המסורתית הערפד הוא יצור חוטא. לכן במיתוסים רבים הוא נרתע מצלב ומסמלים נוצריים. הערפד מסמן לעתים את הצד האפל של הנפש והחטא.
תופעות בריאותיות, מחלות או תופעות טבע אחרות הוצעו כהסבר לחלק מהמוטיבים בערפדות. חוקרים בדקו את הקשר בין תסמינים רפואיים לבין תיאורי ערפד.
במחקרים מסוימים נבחנו מחלות שיכולות להתאים לחלק מהתיאורים העממיים של ערפד, אך אין הסכמה אחת לגבי מקור יחיד.
שלושה מיני עטלפי דם בארצות הברית נקראו על שם הערפד המיתולוגי. הם לא מקור למיתוס, אך חיזקו את הקשר התרבותי בין עטלף לערפד.
הגישה המודרנית הציגה ערפדים בדרכים רבות: כמפלצות, כמטפורות למחלות, וכדמויות רומנטיות מורכבות. סופרים ובמאים המשיכו לעדן ולהגביר היבטים שונים של המיתוס.
לורד ביירון השפיע על המיתוס על ידי השילוב של אימה ותשוקה בשיריו. דמות הערפד הזוהרת והמסוכנת מקבלת באופנים אלו נופך תרבותי ורגשי.
בשיר משנת 1902 השתמש המשורר בדימוי הערפד כדי להתייחס למיניות ולזיכרון של פוגרום היסטורי.
דרקולה של ברם סטוקר הפך למודל מרכזי לתיאור הערפד בספרות ובקולנוע. דמותו שילבה אלמנטים היסטוריים ואגאדיים, והשפיעה רבות על יצירות עתידיות.
מאז ימי סטוקר נכתבו ושווקו יצירות רבות בנושא הערפדים, שגיוונו את הדמות בין מפלצת לבין דמות מורכבת ובעלת עומק.
ערפד הוא יצור שלפעמים מופיע בסיפורים. ערפד הוא אל-מת. אל-מת זה משהו שנראה כמו אדם אבל לא חי באמת.
בערפדים בדרך כלל יש שיניים חדות שנקראות ניבים. הם שותים דם. דם הוא הנוזל האדום בגוף שמחזיק אותנו חזקים.
בערפדים רבים יש כוחות מיוחדים. הם חזקים ומהירים. לעתים הם יכולים להפוך לעטלף או לערפל.
הסיפורים על ערפדים קיימים בכל העולם. יש שמות שונים להם: סטריגוי ברומניה, penanggalang במלזיה, ו־aswang בפיליפינים.
בספרות המודרנית יש דמויות ידועות, כמו דרקולה. ספרים כמו "The Vampyre" ו"דרקולה" עזרו להפוך את הערפד לדמות מפורסמת.
כיצד מנצחים ערפדים בסיפורים? לעיתים במכניסים יתד בלב, חושפים אותם לשמש, או שמים צלב לידם. אלה דרכי סיפורים שנועדו להגן על אנשים.
בערפדים יש גם אלמנטים מסתוריים ומפחידים, אבל הם חלק מסיפורים שנועדו להבהיל או להרבות דמיון.
אנשים דיברו על ערפדים כבר מזמן. כל תרבות סיפרה על יצורים דומים.
בסיפורים שומרים על אנשים בעזרת שמש, יתד או סמלים דתיים.
לכל מקום יש גרסה משלו לערפד. בכל מקום הם נראים אחרת.
בתרבויות נוצריות הערפד נתפס כחוטא. לכן לפעמים משווים אותו לצלב ולדברים דתיים.
יש עטלפים אמיתיים שנקראו "עטלפי ערפד". הם אוכלים דם חיות, ולא קשורים לאגדה ישירות.
היום ערפדים מופיעים בסרטים, בסדרות ובספרים. לפעמים הם מפחידים, ולפעמים הם דמויות מעניינות ומשונות.
