פאן-ערביות

פאן-ערביות (בערבית: الوحدة العربية) היא תנועה שקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות. המונח קשור ללאומיות הערבית, והוא נטה להיות זהות חילונית (לא דתית), סוציאליסטית ובמקרים רבים אנטי-מערבית. יש שמקשרים את שורשי הרעיון לתקופות מוקדמות, והנוסח המודרני הופיע כבר בספרו של נג'יב עזורי משנת 1905.

בראשית המאה ה-20 ניסחו מנהיגים ערבים רעיונות לעצמאות מהאימפריה העות'מאנית. חוסיין בן עלי קידם חזון למדינה ערבית רחבה, וההתכתבות שלו עם הבריטים (מכתבי חוסיין, מקמהון, 1915, 1916) הובילה להבטחות תמיכה במרד ערבי. במקביל חתמו בריטניה וצרפת על הסכם סייקס, פיקו (1916), שחילק את המזרח התיכון ביניהן. אחרי מלחמת העולם הראשונה והקריסה העות'מאנית הגיעו שלטונות המנדט הבריטי והצרפתי, וההבטחות הערביות לא התממשו במלואן. ניסיון מוקדם להקים ממלכה ערבית בסוריה ב-1920 כשל.

בשנות ה־40 התגבשה פאן־ערביות מודרנית בסוריה סביב מישל עפלק ומפלגת הבעת' (תחייה), שהשאירה חותם אידאולוגי עם יסודות סוציאליסטיים. בתקופה מאוחרת יותר גבר תפקידו של גמאל עבד אל־נאצר במצרים. נאצר קידם איחודים אזוריים, והניסיון הבולט היה הרפובליקה הערבית המאוחדת, איחוד זמני בין מצרים וסוריה. בניגוד לפאן-אסלאמיזם, שהיה מבוסס על דת, הפאן-ערביות הייתה ברובה חילונית, ותומכיה כללו מוסלמים ונוצרים כאחד.

שיא השפעת התנועה היה בשנות השישים. עם זאת, תבוסת המערכה במלחמת ששת הימים (1967), המחלוקות בין המדינות והקשיים הכלכליים פגעו בתנועה. במהלך המלחמה הקרה התחזקו סתירות בין מחנות ערביים שונים, והפאן־ערביות דעכה בשנות השמונים מול עליית האסלאמיזם. מפלגת הבעת' שלטה בסוריה עד לנפילת משטר אסד בשנת 2024, ובתקופות שלטה גם בעיראק עד נפילת סדאם חוסיין.

גל השינויים של 2011, שנקרא ה"אביב הערבי", יצר תנועה גדולה של מחאות והפיכות. חלק ציפו לדמוקרטיות חדשות, אחרים חששו מהתגברות כוחות אסלאמיים. בפועל התוצאות היו שונות בכל מדינה ורובן בלתי־צפויות. ממשלות רבות הציגו עצמם כשומרות על הלאומיות החילונית, וחששו מעליית האסלאמיסטים לשלטון.

פאן-ערביות היא רעיון של איחוד המדינות והעמים הערביים. המטרה הייתה לחבר מדינות יחד בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה.

הרעיון הופיע כבר בתחילת המאה העשרים. ספר מ-1905 תיאר את התעוררות הלאומיות הערבית. אחרי מלחמת העולם הראשונה בריטניה וצרפת חילקו חלקים מהמזרח התיכון. ערבים רבים התאכזבו.

במאה ה-20 עלה מנהיג בשם גמאל נאצר. הוא רצה איחוד גדול. דוגמה לכך היא איחוד קצר בין מצרים וסוריה שנקרא הרפובליקה הערבית המאוחדת.

התנועה הייתה בדרך כלל חילונית. זה אומר שלא התבססה על דת. היא כללה אנשים מוסלמים ונוצרים.

אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 התמיכה בצורת האיחוד ירדה. בשנות השמונים התחזקו רעיונות אחרים, והפאן-ערביות נחלשה. ב-2011 היו הרבה הפגנות שנקראו האביב הערבי. התוצאות היו שונות בכל מדינה.