''מוצר פגום'' בדיני נזיקין הוא מוצר שעלול לגרום לנזק גוף בגלל ליקוי בו, או כי לא צורפו לו אזהרות והוראות שימוש מתאימות. חוק האחריות למוצרים פגומים (תש"ם-1980) מטיל על היצרן חובה לפצות נפגע גוף על נזק שנגרם בעקבות פגם, גם אם לא הוכחה רשלנות היצרן. אדם שנפגע יכול לבחור לתבוע לפי חוק זה או לבחור עילות אחרות כמו רשלנות או הפרת חוזה. היתרון בחוק הוא אחריות חמורה (strict liability), די בהוכחת פגם שגרם לנזק; החיסרון הוא שמוגבלות סכומי הפיצוי בחוק והחוק חל רק על נזקי גוף.
נפגע ממוצר פגום יכול להגיש תביעה לפי חוק המוצרים הפגומים או להסתמך על עילות אחרות. תביעת רשלנות מאפשרת דרישה לפיצוי גם על נזק כלכלי ושום תקרה לא מוגדרת בה, אך מצריכה הוכחת התרשלות. התביעה לפי חוק המוצרים קלה יותר להוכחה, כי מסתמכת על עיקרון האחריות החמורה.
החוק מחולק בסעיפים המגדירים מונחים, היקף אחריות היצרן, מתי מוצר נחשב פגום, הגנות ליצרן, היקף הפיצויים, תקופת התיישנות ועוד. להלן עיקרי הסעיפים המהותיים.
סעיף 1: הגדרות, "יצרן" כולל מי שמייצר, מרכיב, מציג עצמו כיצרן, יבואן או ספק שאי אפשר לזהות את יצרנו. "מוצר" כולל רכיבים, אריזה, בניין ומוצר המחובר למקרקעין. "נזק גוף" כולל מוות, מחלה ופגיעה גופנית, נפשית או שכלית.
סעיף 2: חובת הפיצוי, היצרן חייב לפצות על נזק גוף שנגרם מפגם במוצר, בין אם היה אשם ובין אם לא. אם הפגם ברכיב, גם יצרן הרכיב אחראי. ספק מסוים יכול להשתחרר מאחריות אם נתן פרטים לאיתור היצרן.
סעיף 3: מהם פגם, מוצר נחשב פגום אם יש בו ליקוי, או היעדר אזהרות/הוראות ראויות שגורמות לסיכון. החוק מקנה חזקה שמצב המקרה מעיד יותר על פגם מאשר על תקינות.
סעיף 4: הגנות היצרן, היצרן פטור אם יכול להראות שהפגם נוצר אחרי שהמוצר יצא משליטתו, או אם לא ניתן היה לדעת על הפגם לפי הידע המדעי-טכנולוגי הסביר בזמן יציאת המוצר. היצרן לא אחראי לנזק אם הלקוח חשף עצמו במודע לסיכון, מלבד ילדים מתחת לגיל 12. בית המשפט יכול להפחית פיצוי עקב התרשלות הניזוק במקרים של התרשלות חמורה.
סעיף 5: היקף הפיצויים, החוק מטיל תקרות לפיצוי בנזקים לא ממוניים (נזק שאינו פגיעה בכושר השתכרות), וקובע כללים לחישוב אובדן השתכרות. זאת אחת הסיבות שמגדילות את השימוש בעילות אחרות למחיקת נזק.
סעיף 6: התיישנות, לרוב תקופת ההתיישנות היא שלוש שנים, ולא ניתן לתבוע לאחר עשר שנים ממועד שחרור המוצר משליטת היצרן.
סעיף 9: חריגים, החוק לא חל על בעלי חיים חיים, תוצרת חקלאית לא מעובדת, ולא חל על נזקים שהתרחשו מחוץ לישראל.
הסיבות להטלת אחריות חמורה מתחלקות לשתי קבוצות: שיקולי רווחה מצרפית (יעילות ורתיעה, פיזור סיכונים והפחתת עלויות משפט) ושיקולי צדק (פיצוי הניזוק, הוגנות ולפעמים גם רעיון ה"הטלת הסיכון על הנהנה"). יש ויכוחים אם היצרן הוא הגורם היעיל למניעת נזקים, או שהדגש צריך להיות על אחריות הצרכן.
פגמים נחלקים לפגמי תכנון, פגמי ייצור ופגמי אזהרה/הוראות. מוצר שיוצר בחריגה מהאבטיפוס נחשב פגום. היעדר אזהרות או הוראות שימוש ברורות יכול להיחשב גם כן כפגם. החוק והפסיקה דנים ברמת הצפייה הראויה מהיצרן, האם הוא צריך לצפות שימוש רשלני מסוים ומהו הסבירות שאזהרה דרושה. דרישות מעשיות כמו שפת ההוראות וגודל הפונט נותרו לעת עתה סוגיות פתוחות בפסיקה הישראלית.
הפסיקה הישראלית פחות מפותחת מאשר בארה"ב ובאיחוד האירופי, אך נקבעו פסקי דין מנחים. בפסק הדין פניציה נ' ארמונד הוחלט שאפילו אם הפגם נוצר בתהליכים שעבר המוצר לאחר יציאתו משליטת היצרן, כאשר אלה תהליכים צפויים, היצרן יכול להיות אחראי. בפסק הדין דרוקר נ' פרילוצקי השופטים חלוקים לגבי היקף החובה להזהיר מפני רשלנות חמורה של המשתמש. פסקי דין אחרים מדגישים כי הוראות בשפה שאינה מובנת למשתמש אינן מספקות, ושחוק האחריות אינו חל באופן רטרואקטיבי.
בארצות הברית מושג Product Liability מכסה אחריות של מגוון גורמים בשרשרת הייצור. פסקי דין מרכזיים כמו MacPherson ו-Greenman פתחו את הדרך לאחריות יצרנים גם ללא חוזה ישיר עם הצרכן, והובילו להתפתחות דוקטרינת האחריות החמורה. בארה"ב מוכרים תביעות גם על נזק רכוש, והדיון על אזהרות, פגמי תכנון וייצור מתקדם שם. הניסוחים ב"Restatement" האמריקאי מפרידים בין סוגי הפגמים ומגבשים מבחנים פרקטיים.
הצעת הקודיפיקציה (חוק דיני ממונות) כוללת שינויים בהגדרות מוצר ויצרן, הרחבת האחריות בשרשרת הייצור, העמקת הבחנה בין סוגי פגמים ועדכונים להגנות היצרן. הוצעו גם שינויים בתקרות הפיצוי ובהתיישנות. ביקורת קלאסית ממוקדת בהגבלות הפיצוי ובהקשחת הגדרת ה"פגם" שעלולה להקשות על נפגעים להוכיח תביעה.
לנפגע שנגרם לו נזק גוף עקב מוצר פגום חשוב להכיר את חוק האחריות למוצרים פגומים ואת החלופות המשפטיות. החוק מקל על הוכחת האחריות, אך יש לבדוק את מגבלות הפיצוי, תקופת ההתיישנות ואת ההגנות שנותנות לחלק מהיצרנים.
מוצר פגום הוא מוצר שיכול לפגוע בבני אדם בגלל בעיה בתכנון, בייצור, או מחוסר אזהרות והסברים מתאימים. חוק מיוחד (תש"ם-1980) אומר שליצרן יש אחריות לפצות מישהו שנפגע גוף בגלל מוצר פגום. זה נכון גם אם היצרן לא עשה טעות מודעת.
מי שנפגע יכול לתבוע לפי החוק הזה או לתבוע בדרכים אחרות כמו להגיד שהיצרן היה רשלן (רשלנות פירושו התנהגות לא זהירה). היתרון בחוק הישראלי הוא שלא צריך להוכיח רשלנות, מספיק להראות שהמוצר היה פגום וגרם לנזק.
- "יצרן" כולל מי שמייצר, מרכיב, או מייבא מוצר.
- מוצר יכול להיות גם אריזה או בניין.
- "נזק גוף" כולל פגיעה, מחלה ואפילו מוות.
- היצרן פטור אם הוכיח שהפגם נוצר אחרי שהמוצר יצא משליטתו, או אם לא היה אפשרי לדעת על הפגם לפי הידע ההוגן אז.
- החוק קובע תקרות לפיצוי וכי בדרך כלל יש להגיש תביעה בתוך שלוש שנים.
- החוק לא חל על חיות חיות חקלאיות לא מעובדות או נזקים מחוץ לישראל.
אם מוצר לא כולל הוראות או אזהרות ברורות, זה יכול להיחשב לפגם. היצרן צריך לצפות סיכונים סבירים ולהזהיר. אזהרות בשפה שאנשים לא מבינים אינן מועילות.
פסיקות בישראל קבעו מקרים שבהם היצרן חייב גם אם הפגם נוצר בתהליך שהמוצר עבר אחרי יציאתו. בארה"ב פסקי דין חשובים (כגון Greenman) קבעו שכל היצרן יכול להיות אחראי גם בלי הוכחת רשלנות. שם גם תובעים לפעמים עבור נזק לרכוש.
לסיכום, אם מוצר פגע בך או במישהו אחר, חשוב לדעת שיש חוק שנותן פיצוי, אבל יש גם כללים ומגבלות.
תגובות גולשים