"התיישנות בנזיקין" היא מגבלת זמן להגשת תובענה בנזיקין. בישראל החקיקה מערבת את חוק ההתיישנות יחד עם הוראות בפקודת הנזיקין ובחוקים מיוחדים, כמו חוק האחריות למוצרים פגומים.
חישוב תקופת ההתיישנות כולל שלושה מרכיבים מרכזיים:
1. היום ממנו מתחילים למנות את התקופה, בדרך כלל מיום הולדת עילת התביעה.
2. אורך תקופת ההתיישנות, ברוב המקרים שבע שנים, עם יוצאים מן הכלל (למשל שנתיים בחלק מהמקרים, שלוש שנים בתביעות לפי חוק המוצרים הפגומים, ותקרות מיוחדות נגד המדינה).
3. גורמים המשעים את מרוץ ההתיישנות, לדוגמה "כלל הגילוי" (כלל הגילוי הוא כלל שמעכב את תחילתה של תקופת ההתיישנות עד יום בו נודעו לתובע העובדות שהולדות את זכותו).
הצורה הנוכחית של דיני ההתיישנות התפתחה מהוראות קודפות קפריסאיות ומשינויים שנעשו מאז. בעת חקיקת חוק ההתיישנות נקבעה תקופת שבע שנים והוסרו סעיפים קודמים בפקודה. הייתה ביקורת מסורתית, למשל מתוך המשפט העברי, על השימוש בהמתיישנות.
הפסיקה נחלקת בשאלה איזה אירוע פותח את מרוץ ההתיישנות: האם זה האירוע הפלילי או המעוול עצמו ("אשם", מעשה או מחדל), או מועד שבו נגרם או נתגלה הנזק. פרשנות תכליתית (in abstracto) רואה את עילת התביעה כעילת הנזיקין עצמה, בעוד פרשנות קונקרטית (in concreto) דורשת לברר את כלל היסודות של התביעה הספציפית.
הבדל זה יוצר תוצאות שונות: בעוולות שבהן נזק הוא יסוד מרכזי (כמו רשלנות), מרוץ ההתיישנות יתחיל לרוב ממועד גרימת הנזק. בעוולות שמתגבשות ב"אשם" בלבד (כמו תקיפה או גזל) מרוץ ההתיישנות יכול להתחיל ממועד האירוע עצמו, גם אם הנזק התגלה רק מאוחר יותר.
במקרים ממשיים קבעו בתי המשפט שההתיישנות בתביעות רשלנות מתחילה ממועד גרימת הנזק ולא ממועד המעילה. כאשר הקשר בין המעילה לנזק התגלה רק לאחר זמן, מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד גילוי הקשר הרפואי-מדעי.
כלל הגילוי (סעיף 8 לחוק ההתיישנות) מושהי פתיחת מרוץ ההתיישנות אם העובדות שהולדות את הזכות נעלמו מהתובע מסיבות שאינן תלויות בו. רכיבי הגילוי העיקריים הם: ההתנהגות המעוולת, הנזק, הקשר הסיבתי, וזהות הנתבע.
בחוק ובפקודה ישנם כללים שונים לגילוי המאוחר, והפסיקה ניסתה לקבוע מתי יחול כל כלל. במקרים רבים הוחל כלל הגילוי הרחב שבחוק גם על עוולות מסוימות, ויש הפסיקה שלאחת המבחנים מהשאלות הללו יש דין שונה במקרים שונים.
טיב הגילוי הנדרש הוגדר במבחן האדם הסביר. כלומר, יש לבחון אם אדם סביר ידע או יכל לדעת על העובדות בזמן מוקדם יותר.
מחסום ההתיישנות הוא תקרה שמגבילה את האפשרות להפעיל את כללי ההשעיה. כשחל כלל הגילוי הרחב, ייתכן שלא יהיה מחסום, אך זה מנוגד לצורך באיזון בין התובע לנתבע. לכן קיים פיצול: בעוולות שבהן הנזק התגלה מאוחר, נקבע לעתים מחסום של עשר שנים מיום אירוע הנזק; בחוק המוצרים הפגומים חלה תקרת עשר שנים מיוצאת־דופן נגד היצרן.
עוולה נמשכת היא מעשה או מחדל שממשיך לאורך זמן. פקודת הנזיקין קובעת שאם המעילה נמשכת, מרוץ ההתיישנות יפתח ביום שבו חדל ה"אשם". בתי המשפט התמודדו עם סיווגים: האם מדובר בהתחדשות יומית של עילות חדשות או בהתארכות שמדחסת את כל הזמן לנקודת סוף אחת. סיווג זה משמעותי משום שהוא קובע אילו חלקים של התקופה ניתנים לפיצוי.
בפסיקה סווגו עוולות שונות כמתחדשות או כממשיכות. יש ויכוח האם ניתן להחיל את אותו כלל על עוולות שדורשות נזק.
הצעת חוק להתיישנות שעמדה לעבור מכוונת לאחד את דיני ההתיישנות ולהבהירם. ההצעה כוללת קיצור של תקופת ההתיישנות הכללית עד ארבע שנים, עם אפשרויות השעיה והארכה שנתונות לשיקול-דעת בית-המשפט. ההצעה רואה בעוולות מתמשכות עוולות מתחדשות, מרחיבה את כלל הגילוי ומגדירה מבחנים ברורים יותר לאילו עובדות נדרש גילוי. בנוסף מוצעת תקרת התיישנות ("תקרת תיישנות") של 25 שנים לרוב המקרים, ו-18 שנים במקרים של טיפול רפואי.
הפסיקה והמגמות הבינלאומיות מראות ניסיון לאחד ולקצר תקופות ההתיישנות, לצד הרחבת כללי הגילוי והגמישות בשימוש בשיקול-דעת שיפוטי. יש גם ביקורת על כללי הגילוי כפי שהוצעו, שלפעמים אינם מתחשבים בהגינות כלפי הנתבע. הדיון המתחיל בשינויים בחקיקה נותר פתוח, ובתי המשפט צפויים להמשיך ולגבש איזונים בין זכויות התובע לזכויות הנתבע.
התיישנות היא חוק שקובע זמן מוגבל לתבוע מישהו שנזק לך. אם לא מגישים תביעה בזמן, בדרך כלל לא מקבלים פיצוי.
יש שלושה דברי יסוד:
1. מתי מתחילים לספור, בדרך כלל מיום שבו נולדה עילת התביעה. עילת התביעה היא הסיבה המשפטית לתביעה.
2. כמה זמן יש לתבוע, בדרך כלל שבע שנים, אך יש יוצאים מהכלל.
3. מתי הזמן נעצר לזמן מה, אם התובע לא ידע על העובדות החשובות, הזמן יכול להתחיל מאוחר יותר. זה נקרא "כלל הגילוי". כלל הגילוי הוא כללי חוק שמדברים על מתי גילוי מאוחר מעכב את הספירה.
חוקי ההתיישנות הגיעו מקוד קדם ונשתנו במשך השנים. החוק הנוכחי קבע תקופה אחידה והסדיר מתי הזמן פועל.
אם התביעה היא על רשלנות (שפגיעה נגרמה בעקבות פעולה רשלנית), הספירה מתחילה בדרך כלל מיום שנוצר הנזק. אם הנזק התגלה רק מאוחר יותר, הספירה מתחילה בגילוי.
כלל הגילוי מושה את תחילת הזמן עד הרגע שבו התובע באמת ידע על העובדות החשובות. המבחן בודק אם אדם סביר היה יכול לגלות את העובדות קודם.
יש גם תקרה קשה, שהיא מועד שלאחריו לא יתקבלו תביעות כלל. יש הבדלים בין סוגי תביעות: בחוק המוצרים הפגומים יש מחסום של עשר שנים מיום יציאת המוצר משליטת היצרן.
עוולה נמשכת היא מעשה שלא מפסיק, למשל בנייה שעושה הפרת גבול שוב ושוב. החוק והפסיקה דנים אם כל יום הוא עילה חדשה או שמחשבים מועד אחד בסוף.
הצעת חוק חדשה רוצה לאחד את כל הכללים, לקצר תקופה כללית לארבע שנים, ולאפשר לביהמ"ש להאריך זמן במקרים מיוחדים. ההצעה גם קובעת תקרות מקסימום: 25 שנים ברוב המקרים, ו-18 שנים בטיפול רפואי.
החוק והפסיקה עדיין משתנים. המטרה היא למצוא איזון בין הזכות של נפגע לתבוע לבין ההגינות כלפי הנתבע שחלף זמן.
תגובות גולשים