אחרי ההיפרדות מברית המועצות הפוליטיקה באוזבקיסטן נשארה מסובכת. המוסדות נותרו דומים למה שהיה קודם, למרות ששם רבים שונו. הממשלה חיזקה את שליטתה בכלכלה ובאופן כללי נמנעה מרפורמות פוליטיות עמוקות. במקום זאת היא החלישה קבוצות אופוזיציה וקרתה הגבלות על אסיפות, מפלגות והתקשורת, בטענה שיש צורך ביציבות בזמן מעבר. הממשלה הציגה את הכאוס בשכנות (בעיקר בטג'יקיסטן) כדוגמה למה שיש למנוע, וזה מצא תמיכה בקרב חלק מהציבור.
חוקה (החוקים הבסיסיים של המדינה) אומצה ב-1992. מבחינה פורמלית החוקה קובעת הפרדת רשויות, אך בפועל השינויים היו מינימליים. ניתן לעקוף את הוראות החוקה באמצעות חקיקה ופסקי דין, ולעיתים מתעלמים מהן. הנשיא אסלאם קרימוב התחייב ברבים מהזדמנויות לרפורמות דמוקרטיות, אך המציאות שונה.
לפי החוקה, הנשיא נבחר בבחירות ישירות לכהונה של חמש שנים. הוא ראש המדינה ומנהיג הרשות המבצעת (הרשות שמנהלת את הממשלה). הנשיא גם מפקד על הכוחות המזוינים ויכול להכריז מצב חירום או מלחמה. הוא ממנה ראש ממשלה, שרים ושופטים של בתי המשפט הארציים, בדרך כלל באישור ה"אולי מג'לס" (בית המחוקקים העליון). לנשיא סמכויות נרחבות, כולל לפרק את הפרלמנט.
בית המשפט העליון, בית המשפט החוקתי ובית המשפט העליון לכלכלה הם חלק מהרשות השופטת. שופטים בכל הדרגים ממונים על ידי הנשיא ובאישור האולי מג'לס. בעקבות כך למערכת המשפט יש עצמאות מוגבלת בפועל.
הרשות המבצעת מחזיקה ברוב הכוח הפוליטי. הרשות השופטת אינה עצמאית די הצורך, והרשות המחוקקת חלשה ומוגבלת ביוזמה. רפורמות בשנות ה-90 ותחילת ה-2000 העניקו לנשיא סמכויות נוספות, כמו בחירת ראשי מחוזות. משקיפים בינלאומיים לעתים סירבו להכיר בתוצאות בחירות, בגלל תקינות שאינה עומדת בסטנדרטים דמוקרטיים בסיסיים.
בשינויי 2002 הונהג פרלמנט דו-ביתתי. מספר מפלגות נרשמו באישור הממשלה, אך הן לא הציעו חלופה ממשית למדיניות השלטון. כלי התקשורת הקיימים נשארו תחת שליטה ממשלתית בפועל, ורק לעיתים נדירות יש בהם דיון פוליטי ביקורתי. המשטר מנע מרוב מפלגות עצמאיות רישום והשתתפות משמעותית בפרלמנט.
הדיכוי כלפי מפלגות אופוזיציה ופעילים היה בולט בתחילת שנות ה-90. דוגמה בולטת היא מעצרו של איברהים בורייב ב-1994, לאחר שניסה להקים מפלגה חדשה. המשטרה החשאית עצרה חברים בקבוצות אופוזיציה גם מחוץ לאוזבקיסטן.
הממשלה מרסנת בחומרה חשודים באסלאם קיצוני (תנועות דתיות קיצוניות). כ-6,000 אנשים החשודים בכך נכלאו, וחלקם נפגעו בכלא בעקבות התעללות או מחלות. בגלל חוסר אפשרויות להדרכה דתית רשמית, חלק מהצעירים פנו לפעילות דתית במחתרת. כוחות הביטחון השתמשו בעינויים כחלק מחקירות, אך תחת לחץ בינלאומי הועמדו לדין וקיבלו עונשים כמה קצינים. הממשלה העבירה לארגונים בינלאומיים כ-2,000 אסירים בשנים האחרונות. בעשור הראשון של שנות ה-2000 ירד מספר מעצרים של חשודים בקיצוניות דתית, והצנזורה על התקשורת הוקלה במידה מסוימת, אם כי פיקוח ממשלתי נמשך.
אוזבקיסטן קיבלה עצמאות מברית המועצות. המוסדות נשארו דומים למה שהיה קודם. השלטון חיזק את אחיזתו בכלכלה. הוא נמנע משינויים פוליטיים עמוקים, כדי לשמור על יציבות.
חוקה (החוקים החשובים של המדינה) אומצה ב-1992. לפי החוקה יש הפרדה בין רשויות המדינה. בפועל, הנשיא מחזיק בכוח רב. הנשיא נבחר לחמש שנים. הוא ממנה פקידים ושופטים ויכול לפרק את הפרלמנט.
הרשות המבצעת (הממשלה) שולטת בחלק הגדול של המדינה. בתי המשפט אינם חופשיים לחלוטין. הכנסת (האולי מג'לס) חלשה לפעמים.
יש פרלמנט דו-בית החל מ-2002. מפלגות שיוזמות ממשל בדרך כלל מאושרות. רוב התקשורת נשארת בשליטת הממשלה. אנשים שמקימים מפלגות אופוזיציה התקבלו בקשיים ולעיתים נעצרו.
הממשלה מונעת פעילות של אסלאם קיצוני (תנועות דתיות מסוכנות). כ-6,000 חשודים נעצרו. חלק מהעצורים נפגעו בכלא. מאמצי המשטרה גרמו לביקורת בינלאומית. בתקופה מסוימת מספר המעצרים פחת וקצת הצנזורה על התקשורת הוקלה.
תגובות גולשים