פוליטיקה של זהויות

פוליטיקה של זהויות היא גישה בסוציולוגיה שמדגישה את הייחודיות של קבוצות זהות (קבוצות אנשים שיש להן תכונות משותפות, כמו מגדר, גזע, דת או מיניות). היא שונה מהדגשה על האינדיבידואליות. חלק מהפעילות בה הוא קידום אינטרסים של קבוצות מסוימות, למשל של להט"בים (אנשים עם משיכה לאותו מין או למינים שונים).

הגישה מדגישה את התרבות והזהות של הקבוצה, לא רק דרישות חומריות. המונח הופיע בארצות הברית בשנות ה־70 ומשתמשים בו גם לתנועות קדומות יותר. אחד הטיעונים המרכזיים הוא שפעולות שמוצגות כטובות לכלל, כמו לאומיות או אזרחות, עלולות בעצם לשרת את הקבוצות הדומיננטיות בחברה. במקרים כאלה, האינטרסים של מיעוטים או אוכלוסיות מוחלשות נותרו בשוליים, או אף דוכאו. תוצאה אפשרית היא שהקבוצות המוחלשות ייצרו קטגוריות פוליטיות וזהות שונות, שמנסות לייצג את אינטרסיהן.

שיח הזהות התפתח מתוך המסורת הליברלית וגם כתגובה לקולוניאליזם (שלטון של מדינות על מדינות אחרות) ולתיוג ה"אחר". השיח התפתח בשלוש דרכים עיקריות: ליברלית, לאומית ומעמדית. הוגים כמו פוקו, אלתוסר ובאטלר הדגישו את הצד הדכאני בכינון הסובייקט (האדם כישות עם זהות ותפקידים), וטענו שהסובייקט נוצר בתוך מערכות של מיון, נורמליזציה וכוח.

יש מי שמקשרים את הופעת פוליטיקת הזהויות לפוסט־מודרניזם (גישה שבוחנת את גבולות ההגדרות והסמכות). אף על פי כן, העיסוק בזהויות קיים מאז כינון המודרניות. תהליכים כמו המאבקים החברתיים בשנות ה־60, הדה־קולוניזציה אחרי מלחמת העולם השנייה והגלובליזציה קידמו את השיח. מסגרות כמו פוסטקולוניאליזם, פמיניזם ותיאוריה קווירית השפיעו מאוד. בתחום הפוליטי, פוליטיקת הזהויות היא מרכיב בולט בתנועות פרוגרסיביות במאה ה־21.

מבקרים אומרים שפוליטיקת הזהויות מפצלת את החברה. הארצ'ר שלזינגר קבע כי דחיקה לקבוצות קטנות עלולה לפרק את היסוד המשותף שדמוקרטיה ליברלית צריכה כדי לתפקד. אחרים טוענים שהיא אינה מעודדת שילוב אמיתי, אלא משמרת את השוליות על ידי הדגשת השונות.

ביקורת נוספת מציינת שהדגש על זהויות חזקות עלול לדחוק סוגיות אחרות, כמו מעמד עובדים. יש גם תומכים שמשתמשים בעבודות תאורטיות, למשל של גאיאטרי צ'קרבורטי ספיבק, כדי להראות איך ניתן להרחיב את השיח ההגמוני ולשנות מטרות "אוניברסליות". תאורטיקנים כמו פול ב. פרסיאדו טוענים כי בכמה מקרים פוליטיקת הזהויות הביאה להטמעת והעצמת ההבדלים במקום לפרוק משטרי דיכוי.

פוליטיקה של זהויות אומרת שקבוצות זהות (אנשים עם תכונות משותפות, כמו דת או צבע עור) מדברות בשמו שלהן. המושג התחיל בארצות הברית בשנות ה־70. לפעמים משתמשים בו גם לתנועות ישנות יותר.

הרעיון הוא שעזרה או חוקים שנראים טובים לכלל יכולים בלעז לעזור בעיקר לחזקים. לכן קבוצות חלשות מנסות להציג את הצרכים שלהן. דוגמה לכך היא קבוצות של להט"בים (אנשים עם משיכה לאותו מין או למינים שונים) שמבקשות זכויות שוות.

השיח על זהויות קשור להיסטוריה של קולוניאליזם (כאשר מדינות שלטו על מדינות אחרות). גם המאבקים בשנות ה־60 ושחרור מדינות אחרי מלחמות גרמו לשינוי. רעיונות כמו פמיניזם (אמונה ששוויון בין נשים לגברים חשוב) ותיאוריה קווירית (מחשבות על מיניות שאינה תמיד רגילה) חיזקו את הרעיון.

יש אנשים שאומרים שזה מפיל את החיבור בין אנשים בחברה. אחרים אומרים שזה עוזר להראות אי־שוויון ולהיאבק בו. יש וויכוח אם זה מחבר בין כולם או מפריד ביניהם.