פמיניזם דתי הוא תנועה שבוחנת את ערכי הדת היהודית לפי עקרונות של צדק ושוויון מגדרי. היא כוללת גישות שונות: פמיניזם בזרמים הליברליים (כמו רפורמים וקונסרבטיבים) והפמיניזם האורתודוקסי, שהתפתח בצפון אמריקה בשנות ה־70 ובהמשך בישראל. ההבדל המרכזי בין הזרמים הוא מידת המחויבות להלכה, כלומר לחוקי הדת היהודית, ואופן פרשנותה.
הביקורת התיאולוגית (תאולוגיה = דימוי ותפיסה של האל) נוגעת לשפה הדתית ולדימויים המגדריים. נטען שהשפה והתפילה מדגישות דמות אלוהית וגברית ומושלמות את הדמות הנשית. טענות נוספות מדברות על התמקדות באישה כ'חומרית' מול הגבר כ'רוחני', ועל העדר הקול הנשי במקורות ובנרטיבים.
הביקורת ההלכתית (הלכה = חוקי הדת והפסיקה) מתייחסת להלכות שמגבילות נשים בנושאי נישואים וגירושין, לימוד תורה, השתתפות בריטואלים, מצוות התלויות בזמן, דיני צניעות ושאלות של מיניות ופריון. יש גם ביקורת על הטרונורמטיביות, הציפייה שנישואים יהיו בין גבר לאישה, שפוגעת בלהט"בים דתיים.
ב־50 השנים האחרונות חלו שינויים נרחבים. נשים הוסמכו לתפקידי הנהגה בזרמים הליברליים. בתוך הציבור הציוני־דתי נוצרו התחלות של שינוי: נשים מקימות מסגרות לימוד, משמשות כמנהיגות קהילתיות, מעורבות בפסיקה ובפעילות ציבורית.
ההתקדמות הזו נתקלה בהתנגדויות תאולוגיות ופרקטיות, אך נראה שמדובר בהתפתחויות בעלות משקל שממשיכות להשפיע.
ישנם כמה מאבקים משפטיים בולטים: ב־1987 בג"ץ קיבל את עתירת לאה שקדיאל, שאסרה על פסילתה לחברות במועצה דתית בתחילת הדרך; ב־1994 הוכרה האפשרות שנשים יישמשו כטוענות רבניות, שם לייצוג בבתי הדין הרבניים; ב־2006 נפסק כי חברה קדישא לא תכפה הפרדה בין המינים בבתי עלמין; ב־2013 הוסרו חסמים לנשים במערכת הכשרות הממשלתית; ב־2013 גם נפסק שהאיסור על נשים להתעטף בטלית או לקרוא בתורה ברחבת הכותל לא מנומק משפטית כפי שהיה; ב־2016 הובאה הכתבה של תקנות כדי לאפשר תפקידים שוויוניים בבתי הדין הרבניים; ב־2018 מונתה אישה כיועצת משפטית בבית דין רבני.
קיימים רבנים התומכים בשינויים רבים, ויש רבנים וקבוצות שמרניות הרואים בפמיניזם איום על ערכי המשפחה. כדי לשמר תפקידים מסורתיים קמו ארגונים תומכי מסורות. כמו כן פעלו רבנים שקראו להגביל חומרי לימוד או פעילות שנחשבו למעודדות שוויון רחב.
שינויי מעמד נשים החלו עוד אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם הקמת בתי הספר של 'בית יעקב' לנשים. עוד מוקדם יותר, ב־1922 באנגליה, הוקמה מועצה לשיפור המעמד המשפטי של האישה היהודייה על ידי ליזי הנדס לטיפול בבעיית העגינות (עגונה = אישה שאינה יכולה לקבל גט ולשאת איש חדש).
בישראל נראו צעדים ראשונים על ידי פנינה פלאי וארגונים כמו 'קולך' שהוקם ב־1997 בעד שוויון דתי. בשנים האחרונות נשים הוסמכו כמנהיגות קהילתיות ומרבינות קמו גם בישראל.
הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי קיבלו מהר יותר את רעיונות השוויון. הסרת המגבלות כללה הסמכת נשים לרבנות וחיזוק מעורבותן בהנהגה הקהילתית. ב־1972 סאלי פריסנד הוסמכה לרבה בארצות הברית. בזרמים אלה פותחו תפילות ומדרשים שמאזנים את ההצגה המגדרית במסורת.
מאז שנות ה־90 נרשמו שינויים גם בחברה החרדית. שינויי כלכלה, עליית חינוך ואנרגיות חדשות הביאו נשים לעבודה וללימוד רחב יותר. הפמיניזם החרדי מתמקד כיום בהרחבת לימודי תלמוד לנשים, בפיתוח מנהיגות נשית ובייצוג פוליטי, כולל ניסיון להציב נשים ברשימות למפלגות חרדיות.
פמיניזם דתי אומר שצריך לבדוק איך המסורת היהודית מתייחסת לנשים. זה מבקש שוויון והגינות.
התנועה בוחנת את השפה בדת. לפעמים השפה עושה מקום רק לגברים. יש גם חוקים דתיים שקשים לנשים. חלק מהבעיות נוגעות לנישואים, גירושין, לימוד תורה והשתתפות בתפילות.
ב־50 השנים האחרונות קרו הרבה שינויים. נשים למדו תפקידים חדשים. בחלק מהקהילות הן קיבלו תפקידים דתיים וציבוריים.
כמה פעמים הובהר בבית המשפט כי לא ניתן למנוע מנשים תפקידים דתיים. דוגמה חשובה היא לאה שקדיאל ב־1987. גם הוחל בשינוי בנוגע לקריאה בתורה בכותל ובתפקידי כשרות.
יש רבנים התומכים ויש קבוצות שרוצות לשמור על המסורת. לכן קמו גם ארגונים שמרניים.
עוד אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקמו בתי־ספר לנערות בשם 'בית יעקב'. ב־1922 באנגליה הקימה ליזי הנדס ארגון לעזור לנשים שלא יכולות לקבל גט.
ברפורמים ובקונסרבטיבים נשים הוסמכו לרבניות מוקדם יותר. זה שינה את התפילה ואת מנהגי הקהילה.
מאז שנות ה־90 נשים חרדיות למדו יותר ועבדו יותר. היום פועלים לשים נשים במקומות הנהגה ולתת להן כלים ללמוד תורה.
