פוליטיקה של מצרים

מצרים היא רפובליקה נשיאותית. הנשיא עומד בראש המדינה ונבחר בבחירות ישירות כל ארבע שנים. הפרלמנט נבחר בנפרד כל חמש שנים והוא בעל שני בתים: הסנאט העליון, גוף מייעץ לנשיא, ואספת העם התחתונה.

בשנת 1805 מונה מוחמד עלי למנהיג מצרים. הוא הפך אותה למדינה עצמאית בפועל והקים שושלת ששלטה תקופה ארוכה. בתקופה זו תואר השליט כ"ח'דיו", תואר שמצביע על מעמדו מול האימפריה העות'מאנית. אח״כ התפתחה ממשלה מודרנית, פרלמנט וקשרים עם מדינות אירופה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הבריטים הכריזו על מצרים כמדינת חסות שלהם. בעקבות זאת הוקמה סולטנות וראש מדינה חדש שלט גם על סודאן. לאחר המהומות של 1919 הכריזה בריטניה על עצמאות פורמלית ב-1922, ופואד הראשון הפך למלך. חוקה אושרה ופרלמנט נבחר ב-1924, אבל הכוח הפוליטי המרכזי נשאר ביד המלך.

בשנת 1936 נחתם ההסכם האנגלו-מצרי. ההסכם הסדיר חלק מתנאי הנוכחות הבריטית וקשרי החוץ, והשפיע על ניהול תעלת סואץ וסודאן.

אחרי מהפכת הקצינים החופשיים בוטלה המלוכה והוקמה רפובליקה ב־1953. השלטון עבר לידיים של הקצינים, והמערכת הפוליטית הפכה נשיאותית ולפעמים אוטוקרטית.

מוחמד נגיב מונה לנשיא הראשון אחרי ההכרזה על רפובליקה. הוא רצה לשמור על מפלגות ופרלמנט רב־מפלגתיים. בין נגיב וסגנו גמאל עבד אל נאצר התפתחו חילוקי דעות על צורת הממשל. בעקבות לחצים פוליטיים וניסיונות סדרה של מהלכים נגיב הודח בשנת 1954.

נאצר הפך למנהיג החזק של מצרים. הוא הנהיג חוק חירום, חוק המקל על ריכוז סמכויות, ונטה לפאן-ערביות, רעיון לאחד מדינות ערב. נאסר הקים את הרפובליקה הערבית המאוחדת עם סוריה, אך האיחוד התפרק כשהסורים פרשו ב־1961. מצרים המשיכה להיקרא הרפובליקה הערבית המאוחדת עד 1971.

לאחר מותו של נאצר ב־1970, אנואר סאדאת ירש את הנשיאות. בתחילת שנות ה־70 הוא אפשר פעילות מוגבלת של קבוצות בתוך מפלגת השלטון. ב־1978 סאדאת הקים את המפלגה הלאומית הדמוקרטית. בשנים הבאות הוא התמודד עם קבוצות פוליטיות שונות בתוך ומחוץ למפלגה. סאדאת נהרג ב־1981 במהלך אירוע אלים נגדו.

חוסני מובארכ נשיא מ־1981 ועד שנת 2011. למרות בחירות רב־מפלגתיות, ארגוני זכויות אדם הביעו דאגה מחופש הביטוי ומהשימוש בעינויים בכלא. רפורמות ב־2003, 2004 אפשרו כניסת נציגים שאינם מהמפלגה השלטת לפרלמנט. ב־2007 הוכנסו תיקונים לחוקה שהגביהו את כוחו של מובארכ ויצרו מתיחות עם אופוזיציה ושופטים. חלק מהמתנגדים טענו שהתוצאות זויפו.

ב־2011 נערכו הפגנות ענק נגד מובארכ. ב־11 בפברואר 2011 הוא התפטר והצבא קיבל את השלטון זמנית. ב־2012 התקיימו בחירות נשיאותיות חופשיות, ומוחמד מורסי מהאחים המוסלמים נבחר לנשיא. מחלוקות על כוונת החוקה שלו הובילו להפגנות נוספות, והצבא הודח את מורסי ב־2013 בהנהגת גנרל עבד אל-פתאח א-סיסי. משאל עם על חוקה חדשה נערך ב־ינואר 2014, וא-סיסי התמודד ונבחר כנשיא ב־2014. בבחירות 2018 ניצח א-סיסי שוב, לאחר שיריביו פרשו ובעקבות חרמות הצבעה של חלק מהקבוצות הפוליטיות.

מצרים היא מדינה עם נשיא שנבחר כל ארבע שנים. יש פרלמנט, שהוא קבוצת נבחרים שמקבלת חוקים.

בשנת 1805 מונה מוחמד עלי לשליט. הוא החזיק בכוח וגרם לשינוי גדול במדינה. אחר כך הוקם שלטון חדש ששלט כמעט בעצמו.

במלחמת העולם הראשונה הבריטים פיקחו על מצרים. בשנים שאחרי, ב־1922, הוכרזה עצמאות רשמית. ב־1924 נערכו בחירות לפרלמנט.

ב־1953 בוטלה המלוכה והוקמה רפובליקה. המנהיגים החדשים היו קצינים מהצבא.

מוחמד נגיב היה הנשיא הראשון. הוא רצה מפלגות חופשיות. התנהלו ויכוחים פוליטיים עד שהוא הודח.

גמאל עבד אל נאצר קיבל כוח גדול במצרים. הוא רצה לאחד מדינות ערב. הוא הקים איחוד עם סוריה בשם הרפובליקה הערבית המאוחדת. האיחוד התקיים כמה שנים.

לאחר נאצר עלה אנואר סאדאת לשלטון. הוא אפשר קיום קבוצות פוליטיות קטנות והקים מפלגה חדשה.

חוסני מובארכ שלט מ־1981 עד 2011. אנשים רבים טענו שהבחירות לא היו חופשיות. ב־2007 שונו חוקי המדינה באופן שגרם למחלוקות.

ב־2011 היו הפגנות גדולות במצרים. מובארכ עזב והצבא לקח את השלטון זמנית. ב־2012 נערכו בחירות ונבחר מוחמד מורסי. ב־2013 צבא מצרים החזיר את השלטון, ואחר כך נבחר גנרל א-סיסי לנשיא ב־2014 וב־2018.